הכניסה לעולם השכול מתרחשת בלי הכנה מוקדמת. פתאום נפתח שער נסתר, מכניס אותך לתוך יקום אחר, ומיד נסגר. לפני רגע הייתי שם, בעולם הרגיל, וכעת אני נעה.
רוב הזמן אני מהלכת בשני היקומים במקביל. מדברת על ספר חדש שיצא לאור ונזכרת בספר שנוה אהב, מדברת על המצב הפוליטי ומנסה להיזכר למי הוא הצביע בבחירות האחרונות. לפעמים אני נמצאת רק בתוך העולם החדש של הגעגוע והתמיהה האם באמת הוא לא ידלג יותר על מדרגות הבית?
עד לפני שמונה חודשים הייתי שייכת לקבוצת האנשים הרגילים, אני זוכרת איך זה. הייתי קרובה מאוד לחברים שילדיהם נרצחו, רציתי להיות שם בשבילם, אבל היום אני יודעת שלא באמת הבנתי.
אני נוצרת את ההרגשה ההיא של הלא-באמת-מבינה ורוצה לא לשכוח אותה אף פעם. הזיכרון הזה חשוב לי, איתו אני מצליחה להיות סובלנית כלפי מי שלא מבין אותי היום. פעמים רבות בחודשים האחרונים הרגשתי שצריך לתווך את עולם השכול כלפי חוץ, ואת החוץ לעולם השכול. הפערים עלולים להיות כואבים. לא צריך חלילה לחוות טרגדיה כדי להיות אמפתי, אפילו לא נדרשת הבנה של רגשות האובדן עד הסוף. דרושה רגישות.
מההתבוננות הקצרה שלי על שני העולמות, משיחות עם קצינת הנפגעים המסורה והחכמה שלנו ועם חברים שהפכו לשכולים בשנים האחרונות, עלו בי כמה מחשבות על איך עושים את זה יותר נכון.
כשמישהו הולך מן העולם שלא בדרך הטבע, האירוע הוא טראגי ומושך את תשומת הלב של כל הסביבה. בגלל החריגות שלו, או אולי בגלל החשש שהוא מעורר, הסביבה נכנסת הרבה פעמים לעמדת השופט. זה קורה הרבה פעמים כבר בהלוויה. אם קרובי המשפחה לא בוכים אז לא מספיק אכפת להם או שהם בהלם. אם הם בוכים בצורה לא נורמטיבית, אז זה כבר מוגזם. זה ממשיך בשבעה. כבר ראיתי פוסט שמבקר את המשפחות שמחליטות לעשות הפסקה למנוחת צהריים. כמי שהייתה שם, מעולם לא הצלחתי לנוח מסחרחורת המנחמים המבורכת. מקסימום הצלחתי לשאול ילד או שניים מה שלומם. כל משפחה והקצב שלה ומה שמתאים לה. ביקור הניחומים מיועד לאבלים. את הביקורת כדאי לנער למאגר המים הקרוב.
ויש את השיפוטיות על ההתנהלות בימים שאחרי. אם המשפחה האבלה יוצאת לבלות, אם האישה מתאפרת ומטפחת את עצמה, אם הילדים או ההורים מתגלגלים מצחוק - אז רגע, הם שכחו? כבר? וזה כמובן הולך גם לכיוון ההפוך: אמא שלו הולכת כל יום לבית העלמין? היא עוד לא חזרה לעבודה? וואו בטח אין לה חיים, זה ריסק אותה.
משפחות שכולות מרגישות עליהן את העיניים וזה מעורר חשש: אני יכולה לצאת לערב הגיבוש השכונתי ולזרום? איך יסתכלו עליי כשאגיע לבית הכנסת? איך יגיבו אם אבכה? יש חשש מההנהון הזה, ממבטי הרחמים שכאילו יודעים הכול אבל בעצם לא יודעים כלום.
למה השיפוטיות הזאת? האם אנחנו שופטים את השכנים והחברים שלא חוו אובדן? האם אנחנו מביטים עליהם בזכוכית מגדלת, מודדים את צעדיהם, בודקים בכל רגע איפה הם ומה הם עושים? בימי המלחמה האלה יש גם בונוס שנוסף לתיק הביקורת: העולם מסווג את המשפחות השכולות לחזקות וחלשות. לפי התפקוד, לפי ההתבטאויות בחוץ, לפי שק הדמעות.
אז תשמעו: דבר ראשון, דברים שרואים מכאן לא רואים משם. לפעמים אדם מתפקד בצורה מסוימת לפני אנשים ובצורה אחרת בבית. אנשים בוחרים מה להחצין ומה להסתיר. אבל פרט לכך, אל תסווגו, אל תיתנו כותרות. שמעתם משפט שאהבתם? קחו אותו איתכם. התפעלתם מהתנהלות מסוימת? יופי, תלמדו ממנה. התבאסתם מקושי ומהתנהלות של חבר? תנשמו עמוק ותחשבו אם אתם יכולים לעזור פה. רמז: לפעמים כן ולפעמים לא.
אמפתיה שיוצאת מהלב, בעדינות, מתוך ראייה של האדם שמולי, תפגוש בדרך כלל אדם שיודה עליה. לפעמים אפשר לשאול ממש, בפה או בהודעה: מה אתה צריך ממני? יש כאלה שלא ידעו לענות על השאלה הזאת, יש כאלה שיתביישו. לאנשים כאלה יתאימו הצעות מעשיות: תרצה לבוא לטייל איתי? רוצה לצאת לקפה? אפשר לקחת לך את הילדים הקטנים לגינה? כך או כך, הידיעה שחושבים עליך, שאתה לא נושא את המשא הזה לבד, היא בעצמה עזרה גדולה.
לסלוח גם כשהיבלת כואבת
לכל הדברים האלה יש כמובן צד שני. המשפחות השכולות גם הן צריכות להשתדל לא לשפוט. כן, מה לעשות, יש חברים שלא יגיעו יותר ולא ייצרו קשר. אולי הם חוששים שזה יביא להם מזל רע, אולי האובדן הזה מציף אצלם טראומות עבר, אולי הם מרגישים שזה גדול עליהם, כי איך אפשר לגשת להורים שכולים, לאחים שכולים, ליתומים או לאלמנה.
הרבה אנשים רוצים להגיד משהו אבל לא יודעים בדיוק מה ואיך. וכשחברים אומרים לי את זה, אני מסבירה שגם אני לא יודעת. לא ידעתי פעם, כשעוד הייתי במועדון הרגילים, ואני לא יודעת היום, כי אין לי מילים. לא תמיד צריך מילים. ונכון, לפעמים אנשים רוצים להשתתף איתנו אבל דורכים על איזו יבלת וזה מבאס. אני משתדלת לראות את הרצון הטוב גם אם האמירה לא כל כך מוצלחת בעיניי.
בואו נזכור שאנחנו שונים זה מזה. יש מי שרוצה שתמיד יהיו אנשים לידו ומי שרוצה לבד, ומי שרוצה לספר כל הזמן ומי שדווקא רוצה לשתוק, ויש אנשים שירצו שידברו איתם על הנופל ויש כאלה שלא. אין כללים גורפים, ואנשים סביבנו לא יכולים לדעת מה מתאים לנו. אפשר ללמד את הסביבה מה כן מתאים ומה לא. כמו חברה יקרה מאוד וחכמה מאוד, שפשוט כתבה לקולגות שלה מה טוב לה שיכתבו ("אנחנו איתך") ומה לא ("בטח יהיה לך קשה בחג"). ההכוונה העדינה הזאת פותרת הרבה מתחים שנולדים סתם. אגב, אם כבר נוצר מתח, תפתרו אותו. אין לכם מקום בלב לעוד פיל עכשיו.
אין לנו הרבה כוחות, זה נכון. והכעס לפעמים מגיע כמו משום מקום. אבל עדיין לא שווה לבזבז עליו כוחות. בואו נזכור איך אנחנו היינו עד לפני רגע. האם ידענו ללוות חברים במשבר? האם ניגשנו אל המשפחות השכולות שהיו כאן לפנינו? האם היינו רגישים מספיק? לא בטוח. וכן, צריך להשלים עם זה שחלק מהחברים יתחלפו, שיש כאלה שייעלמו, שקשרים אחרים ייוולדו פתאום. כנראה זה מה שנכון עכשיו.
צדדי המשוואה אינם שווים. האחריות מונחת הרבה יותר על כתפיה של החברה שמסביב. למשפחות השכולות יש מעט מאוד משאבים, ועדיין, כדי שמישהו ירצה להמשיך להיות לידנו, גם אנחנו צריכים להתאמץ. וזו הזדמנות להגיד תודה לחברים שלנו שעוטפים אותנו בעדינות, בהתמדה ובלי שיפוטיות, ופשוט מאפשרים לנו להיות אנחנו. זה כל כך הרבה בימים האלה.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***