הדרך לגיהינום רצופה הודעות ווטסאפ תמימות ומלאות רצון טוב. הודעות כמו "צריך לארגן מפגש משפחתי הקיץ" למשל. על פניו מדובר בחמש מילים תמימות שכל אחת בפני עצמה נהדרת. מי לא אוהב "מפגש"? מי מאיתנו לא "צריך" מדי פעם? אבל החיבור של חמש המילים הללו בסדר הזה הרי שהוא אות פתיחה למערכה שאפשר לצפות מראש את סופה.
אבל ממתי זה עוצר אותנו.
אז יצאנו לדרך.
הראשונה להרים את כפפת הארגון הייתה אחותי הקטנה יעל, שמתוקף היותה הצעירה ביותר עוד נשארה בה לחלוחית של חיים ושביב של מוטיבציה למשהו שהוא מעבר לטיפול בילדים ושינה. אני נותן לזה שבועיים.
בכל אופן היא יצאה לדרך מלאת אופטימיות כמו דובון אכפת לי שלא יודע שאוטוטו נופל עליו פסנתר כנף. המשימה על פניו הייתה לא פשוטה: למצוא מקום שיכול לארח משפחה שברוך השם נותנת בראש מבחינה דמוגרפית. מהר מאוד היא חזרה עם אופציות. כמובן שכולנו פרגנו לה. חשוב להרים לאח היוזם לפני ששוברים את רוחו לחלוטין.
יעל העלתה בחכתה שלושה מקומות, הציגה אותם לפנינו בקבוצה וביקשה שכל אחד יבחר אחד. הצלחנו להיות כל אחד בעד מקום אחר, חוץ מאביחי שכתב "בעד" על כל המקומות כי הוא נשוי טרי אז איך לומר, האיש לא בדיוק איתנו כרגע. פרט לאתגר שהוא לגשר בין דעות שונות, יעל נתקלה גם באתגר נוסף שהוא התקשורת עם אחותי הבכורה שמבחינה אידאולוגית לא מסתובבת עם טלפון חכם, כי למה לא להקשות אם אפשר. אז אליה צריך אשכרה להתקשר, שזו דרך מזעזעת לדבר עם בני אדם תסכימו איתי. ואם אתם חושבים: "אם כל כך קשה לכם לתקשר, אז למה להיפגש מלכתחילה?" אז אני אגיד לכם שכוייח שכוייח, חבל שאתם לא במשפחה שלי.
חזרה לענייננו, יעל כתבה שלה לא אכפת אבל צריך איכשהו להחליט על מקום אחד מבין השלושה. אני הצעתי להטיל את גורל הגר"א, אביטל הציעה לשאול באיגרות הקודש ואורית הציעה לעשות סתם הגרלה. היא הכי פחות דוסית אצלנו. שורה תחתונה, יצא שלא הצלחנו להחליט איך כדאי להחליט. שאלנו את אביחי איך הוא מציע לבחור צימר אז הוא כתב "בעד". האיש לא איתנו.
אגב, כל הזמן הזה אמא שלי, שבכלל לא בקבוצת הווטסאפ של האחים, ניסתה לשאוב שביבי מידע כדי להבין על מה הכסף שלה הולך לצאת הקיץ (כן, היא מתעקשת לשלם על זה ולא, לא התעקשנו חזרה. זה הרי עלול להעליב אותה, או חמור מזה - לגרום לה להסכים).
אז היינו בפלונטר לגבי השאלה איך להחליט איך להחליט לבחור צימר, אבל אם יש משהו שהחיים לימדו אותי זה שאם אתה מספיק עצלן הבעיות שלך פותרות את עצמן, ובאמת עד שהחלטנו איך להחליט איזה צימר אנחנו רוצים, שניים מהם כבר נתפסו ונשאר רק אחד. אין שמחה כהתרת הספקות. שלחנו את יעל לסגור, אבל אז אורית העירה שמבחינה גאוגרפית מרחק הנסיעה לא הוגן באותה המידה לכולם, כי המשפחה שלנו איכשהו התפזרה לה ימה וקדמה צפונה ונגבה. שזה כשלעצמו מעיד כאלף עדים על כך שלא בטוח שמפגש זה משהו שהמשפחה הזאת מרגישה שהוא סופר חיוני. בשלב הזה יעל החליטה שהיא עם המשפחה הזאת סיימה ושמי שרוצה לארגן "שיהיה לו בכיף".
אל הנעליים הגדולות של יעל נכנסה אורית. היא הלכה על גישה אנליטית ומחושבת, והחליטה להיעזר באפליקציית המפות של גוגל כדי למצוא גאוגרפית את הקואורדינטות המדויקות של המקום שהוא הכי הוגן לכולם מבחינת מיקום ונסיעה. גאוני אם אתם שואלים אותה. היא הכניסה את הנתונים ויצא שאנחנו צריכים לחפש צימר בכפר הפלשתיני רנתיס. אביחי כתב "בעד".
האיש. לא. איתנו.
ואז אורית, במהלך שאם אתם שואלים אותי צריך ללמד בבתי ספר, ניצלה את ההזדמנות והכריזה שהיא נעלבה מאיתנו שאנחנו לא זורמים איתה על הרעיון של רנתיס והלכה לשבת עם יעל על הספסל של ה"אנחנו כבר ניסינו עכשיו תורכם".
אז נשארנו אני, אביטל, רחל שמתקשרת באמצעות גביעי אשל מחוברים בחוט, ואביחי, שהשמועות אומרות שבקבוצה של הקהילה החדשה שלו הגיב "בעד" על הודעת פטירה של אחד החברים. בקיצור האופציות לא היו מאוד אטרקטיביות.
אביטל הודיעה שלצערה היא בדיוק ממש לא מתכוונת להרים את הכפפה הזאת, אז יצא שהגיע תורי לנסות לרבע את המשולש. יצרתי קשר עם צימר באזור נתניה שהיה נראה לי מתאים ושלחתי תמונות בקבוצה. אורית כתבה שסבבה, אביחי אתם יודעים, ויעל שלחה אימוג'י של חייל במשמר הבריטי ולצידו אימוג'י של חץ. אני חושב שזו הייתה הדרך שלה להגיד שהיא כרגע "שומרת" על "מרחק". או שהיא שוב התיישבה על הטלפון שלה. כבר קרו דברים מעולם.
באתי לעדכן את רחל ולסגור את הסיפור הזה, אבל אז אביטל שאלה אם אפשר לוודא שהמים בבריכה אכן נקיים. אז נסעתי לנתניה ולקחתי דוגמית של המים למעבדה בבר אילן. התוצאות חזרו שליליות לבקטריות אבל חיוביות לקורונה. הצעתי לשחות עם מסכה אבל אביטל אמרה שהיא לא לוקחת צ'אנס על הדברים האלה ושעדיף שירוקנו את הבריכה לפני שאנחנו מגיעים. בעל הצימר הודיע שהוא ממש לא מתכוון לעשות את זה ואני אמרתי לו שהבדיחה היא עליו, כי גם אם הוא היה עושה את זה היינו מוצאים סיבה אחרת למה זה לא מתאים. הרמתי גביע אשל לאחותי הגדולה ועדכנתי אותה שהמצב בכי רע. היא אמרה שאולי צריך לחשוב על זה מכיוון אחר ושאולי לא חייבים להיפגש דווקא בצימר ואפשר פשוט לשבת איפשהו ביחד.
"כבר אני אומר לך שאורית לחוצה על רנתיס", הזהרתי אותה, "ואביטל צריכה אישור של ה-FDA לפני שהיא מוכנה לשקול מקום".
"אולי ניפגש אצלך וזהו", היא הציעה.
"אני שומע אותך קטוע", עניתי מהר, "ובכלל, אני חושב שהמסע שעברנו הרבה יותר חשוב מהיעד ושאולי החיפוש המשותף הוא הוא הבילוי שבעצם היינו צריכים".
"לא נראה לי", היא אמרה, אבל אני כבר יצאתי לדרך לפני שהרעיון לעשות את המפגש אצלי יגיע לסבתא שושי.
חזרתי לקבוצה ושלחתי מהר הודעה נעלבת ואחריה אימוג'י של משקפת ולידו אימוג'י של חץ עגול כדי לסמן לכולם שמי שרוצה אותי יכול "לחפש" אותי ב"סיבוב".
"נדמה לי שיאיר התיישב על הטלפון שלו", אביחי התעורר פתאום כאילו להכעיס, "האיש לא איתנו".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***