א־ל נורא עלילה

תסריט מופרך

זה בכלל היה אמור להיות טור לרגל פתיחת שבוע הספר, בכל זאת זכיתי לשני ספרים חדשים השנה וההתרגשות גדולה, ואפילו כתבתי חצי טור וכל שנותר היה להשלים את המלאכה. אבל באה השבת האחרונה, טרפה את הכול ודחתה את הטור המתוכנן אולי לשבוע הבא. אבל בכל זאת, לכבוד שבוע הספר אחבוש לרגע את כובע מנחה סדנאות הכתיבה שלי, ואומר שאילו היה מאן דהו מגיש לי טקסט ובו אירועי השבת האחרונה הייתי פוסל את הטקסט על הסף.

נו, נגיד שאפשר לקנות את זה שחיילי צה"ל התחפשו לעקורים, התערבו באוכלוסייה ודלו מידע על דירות המסתור של החטופים, נגיד. ונגיד שלוחמים אחרים נכנסו בעזרת משאיות אזרחיות והגיעו בסולמות אל הבתים. אבל מה הסיכוי שבקרבות הללו יוצאים ארבעת החטופים ללא פגע?

ונניח שהייתי קונה את כל זה, אבל הקטע הזה של הרכב שבו החטופים נתקע בלי שיורים עליו ושוב רכב אחר שיש בו תקלה, ויוצאים המוני מחבלים מכל עבר, אבל צה"ל מחסל את כולם ללא פגע – נו, באמת, זה כבר סרט פעולה אמריקאי שברור שהטובים מנצחים מאה-אפס, כלומר מאתיים-אפס במקרה של התסריט המופרך הזה.

ולמרות שעוד קודם לכן זה לא היה על האפס כי איבדנו את מפקד הפעולה ארנון, ובמציאות הכאב נורא, אבל אילו זה היה כתב יד לספר הייתי אומר שאי אפשר להעתיק אחד לאחד את אנטבה ושמפקד המבצע ייפגע ובמסירות נפשו יציל את כולם. עוד בסוף תקראו לזה מבצע ארנון ודי, שקוף. שקוף מדי.

ואם היה כתוב בטקסט הלא מבושל הזה שבלילה שקדם למבצע יידום ליבו של אביו של אחד החטופים ששוחרר בהצלחה, אבל איש לא יֵדע על כך, רק כאשר יחפשו אותו כדי להפגישו בבית החולים עם בנו הוא יימצא ללא רוח חיים בביתו – אני חושב שזה כבר היה מוציא אותי מהכלים: די, תעצור את זה כאן, עשה טובה, זה ממש לא אמין. זה לא רק דבר שלא יכול לקרות, זה גם לסחוט את הלימון עד תום ולשפוך היישר על הפצעים, מולטי־טרגדיה באוקטבה צעקנית. ככה לא כותבים טקסט, ככה לא יוצרים תסריט אמין, ככה לא נראית מציאות.

אבל אתם יודעים בעצמכם – ככה, ועוד הרבה יותר מזה, נראתה המציאות בשבת האחרונה. א־ל נורא עלילה משאיר אותנו בלי מילים לאחרונה.

אבא שקוף

את חלק מהתסריט המופרך הזה אני מכיר ממש מקרוב. בשבוע שאחרי שמחת תורה קיבלנו על עצמנו כמה חברים מבית המדרש הקהילתי בכפר סבא להגיע למשפחות החטופים בעיר. לא ידענו לאן אנחנו נכנסים, ידענו שזו שעתם הקשה ואולי הנוכחות שלנו לא תתאים, אבל מחובתנו להציע אותה, מקסימום נגורש בבושת פנים. הכנו תפילה ממוסגרת להשבת החטופים, חלה לקראת שבת ובאנו. מאז נקשרו קשרים מיוחדים.

לכל משפחה הסגנון שלה וטיב הקשר איתה, אבל אצל יוסף ג׳אן זה היה מהיום הראשון משהו אחר. על יוסף לא שמעתם בכלי התקשורת לאורך חודשי המלחמה, הוא לא היה מהמתראיינים ולא מהנאבקים. הוא מהאנשים השקופים של משפחות החטופים, אלה שאיש לא ידע בצערם ובסבלם, שאין להם כוח לבוא לכיכר או להתראיין לתקשורת. יוסף היה איש שנאבק בחיים מאתגרים וקשים גם לפני החטיפה של אלמוג, כל שכן אחריה.

הוא ישב שעות ארוכות בביתו, מיעט לצאת ממנו, ונאכל יום אחרי יום מדאגה וגעגועים לאלמוג. הפגישות עם יוסף (יוסי בפי משפחתו ומכריו, אבל משום מה התעקש איתי על יוסף) לא היו קלות אפילו בהיבט הטכני, הן תמיד נערכו בבית אפוף עשן סיגריות. הסיגריות הנאכלות בזו אחר זו ומושלכות למאפרה היו דומות בעיניי לציפורניים שנכססות ממתח ומציפייה. השיחות היו קצרות. הצער היה ניכר על כל תו מתווי הפנים. לרוב לא היה לו כוח לקום מהספה. "תשים שם", היה אומר לי וכבר היה מקום קבוע לחלה. רק תהילים ביקש, ואחרי שהבאתי דאג לקרוא בהם שוב ושוב, עד שישוב.

לפעמים הפגישה הייתה חטופה, אין לו כוח לראות אף אחד, בטח לא לדבר. ביום שישי של פרשת בחוקותי, הפעם האחרונה שזכיתי לפגוש בו, הפתיע ואמר: "תודה שאתה לא מתייאש ממני". אמרתי לו שלא ממנו ולא מאלמוג, שהוא יחזור, והוא אמר: "כן, כן".

מזל טוב

בשישי שעבר הגעתי עם חלות, והוא לא ענה לדפיקות בדלת. נדיר, בכל תשעת החודשים רק פעמיים לא היה בבית ונפגשנו למטה. הוא לא ענה גם לטלפון וריח הסיגריות הנעדר היה בולט. זה היה עשרים דקות לפני שבת. השארתי את החלה ושלחתי לו צילום עם איחול לבשורות טובות עוד השבת. זו לא הייתה נבואה, ככה נפרדנו בכל יום שישי.

רגעים לפני השיעור של שבת אחר הצהריים הגיעו השמועות על שחרור החטופים. כמעט כולם אמרו את שמה של נועה ארגמני, מי לא שמע עליה, אבל את שאר השמות הכירו פחות. מישהו סיפר לי ששמע מצור גולדין, אח של הדר, שאלמוג חזר. הייתי בעננים. דמיינתי את המבט הסדוק של יוסף מצמיח חיוך של אושר. חיכיתי לצאת השבת לשמוע אותו, בקושי התאפקתי לא ללכת למניין המעשנים שממהרים להוציא את השבת. הוא לא ענה לטלפון, אבל ממספר שלא שמור אצלי היו המון שיחות שלא נענו. חזרתי. היא הציגה את עצמה כדינה, אחותו. אמרתי לה בהתרגשות שאני בדיוק מתקשר ליוסף, צעקתי לה "מזל טוב! מזל טוב!" והיא החזירה לי: "יוסי מת! יוסי מת!"

זיכו אותי לדבר בהלוויה שלו. מולי שוכב אדם שליבו נכנע לצער שעות לפני שהיה יכול להתחלף בשמחה. לימיני עומד הבן שלו, אלמוג, זה שרק לפני יום אחד עוד היה בעומק הגיהינום. רבים כתבו לי שיוסף מיהר לגן עדן כדי להוציא את אלמוג מהגיהינום. לא יודע, אני איבדתי את התסריט האלוקי הזה כבר במערכה הראשונה, לא מבין כלום, לא יודע כלום. רק יודע שאת ההספד הנורא הזה פתחתי בברכת "מתיר אסורים", כך ראיתי שעשה הרב גורן עם שחרור חטופי אנטבה. רק אחר כך דיברתי על יוסף. המזל טוב והיוסי מת הם כל הסיפור הזה. עין במר בוכה ולב שמח, ויאללה, שהלב ינצח את הקרב הזה כבר.

אבא חטוף

לפני חודשים רבים פרסמתי כאן שיר בשם אבא חטוף. לא הזכרתי את זה אז, אבל השיר נכתב על יוסף ג׳אן אחרי אחד הביקורים. לא רציתי לומר בחייו, עכשיו כבר אפשר, הנה זה שוב:

אבא חטוף

יש איש אחד, אני מכיר, הבן שלו חטוף.

הוא לא מפגין ולא מוחה, הוא סתם יושב כפוף.

המאפרה שלו כבר מלאה בדלים,

והדמעות העצובות מילאו המון דליים.

הוא לא יגיע לכיכר, אין לאיש כוחות,

בלילות הוא לא נרדם, המחשבות טורפות.

הוא לא מתראיין בכלל, הוא רק נגמר בפנים,

מאז נחטף הבן, גם השיער שלו הלבין.

הוא לא צועק "עכשיו עכשיו", גם לא "בכל מחיר",

הוא איש פשוט שעולמו חשך ביום בהיר.

יש איש אחד, אני מכיר, הבן שלו נחטף,

כל פעם שפוגש אותו, הלב שלי נשרף.

אושר

ואחרי כל זה – אושר גדול. ארבעה חטופים, בריאים ושלמים, במבצע אדיר. תודה לה׳, תודה לשליחיו.

לתגובות: liorangelman@gmail.com

***