קצת יותר מיממה לאחר המבצע המזהיר של צה"ל במחנה נוסייראת, שבו חולצו במקביל החטופה נועה ארגמני ושלושת החטופים שלומי זיו, אלמוג מאיר-ג'אן ואנדריי קוזלוב, התחילה ברשת תסיסה רבתי.
הפעם, לשם שינוי, הזעם על העזתים היה שייך לאזרחים אמריקנים יותר מאשר לנו הישראלים. כשהתגלה שמה של המשפחה שהסתירה בביתה את שלושת החטופים, האמריקנים נדהמו לגלות שאחד מבני המשפחה הוא "עיתונאי" שמדווח להם על בסיס יומיומי על הנעשה בעזה, ועוד במסגרת פעילות של עמותת חסד שזוכה להטבות מס על פי החוק האמריקני.
שמו של אותו רשע, עבדאללה אל־ג'מאל, התחיל לרוץ ברשתות הפלשתיניות כחלק מהנהי על "טבח נוסייראת" שאותו הם מנסים לבסס בתודעה העולמית. הם ביכו שם את רציחתו בדם קר, יחד עם עוד כמה מבני משפחתו, במסגרת הפעולה לחילוץ החטופים. כמה משפיענים ברשתות שעשו את החיבור הגיעו מהר מאוד להופעות אחרות של השם הזה – הפעם באנגלית, באתר הבית של ארגון בשם "The Palestine Chronicle". הארגון הזה, שפועל מארצות הברית, מגדיר את עצמו כארגון שלא למטרות רווח שמשימתו היא להעלות לתודעה הציבורית נושאי זכויות אדם שקשורים לפלשתינים, באמצעות הפקת חדשות יומיות, תוכניות טלוויזיה, פודקאסטים ותיעודים.
כשמשוטטים באתר הארגון, מגלים שאותו אל־ג'מאל הוא כוכב די גדול שם. מתחילת המלחמה הוא כותב על בסיס כמעט יומי מאמרים שמתארים את הסבל הנוראי בעזה. במאמר האחרון שפרסם, ממש יום לפני שנהרג, הוא מבכה את מותו של ראש העיר נוסייראת ומתאר את המתקפה ההולכת ומתגברת של צה"ל על נוסייראת. מתקפה שהתבררה לאחר מעשה כהונאה. בכלל, העיסוק המוגבר שלו בנוסייראת לעומת שאר הרצועה – קל להתרשם מהמאמרים שהוא עצמו תושב המקום – הוא רמז עבה לכך שמדובר באותו עבדאללה אל־ג'מאל שהחזיק בחטופים בביתו.
במבט לאחור, הנבזות כמעט בלתי נתפסת. אל־ג'מאל מקונן במאמריו על כל מה שזז ועל מה שלא: על טבח דמיוני בבית ספר, על ה"דמוסייד" – כינוי שהמציאו הבכיינים המקצוענים בעזה להריסת בתים שיטתית על משקל המושג ג'נוסייד, על שחקן כדורגל שאפתן שמת בהפצצות, על מוכר קבב שנעשה בעצמו למרכולתו ועל הרעבה מכוונת של ישראל (שמכניסה לרצועה מאות משאיות אספקה מדי יום). בדיעבד, בלתי נתפס שאת כל ההתמסכנות המקצועית הזאת הוא שלח לכלי התקשורת האמריקני תוך שהוא מחזיק בביתו שלושה חטופים ישראלים. חוטפים ובוכים, כמו שאומרים.
האמריקנים זועמים
הגילוי הזה עורר גל של זעם אזרחי אמריקני, עם שרגיש מאוד לענייני מיסים כידוע. המחשבה שאדם מרושע כזה היה בשבילם צינור מידע לנעשה בעזה מחלחלת בפני עצמה, וכשמתווספת לכך הידיעה שכל זה נעשה תחת המטרייה של "חברה לתועלת הציבור" שפטורה ממס ומתהדרת בתדמית של טוב לב ודאגה וולונטרית לאחר – הזעם כבר מתפרץ. אך כל זה לא היה אלא הפרק הראשון. תוך כדי הדברים, ציוץ נוסף שפרסם ברשת X פעיל זכויות פלשתיני אחר, שעודנו בין החיים, סיבך את התמונה עוד יותר.
ראמי עבדו, יושב ראש ארגון לזכויות אדם בשם "Euro-Med Monitor", ביקש לברך ויצא מקלל. מטרתו בציוץ הייתה להביא לידיעת הציבור סיפור מצמרר מהטבח שביצע צה"ל בנוסייראת, כאשר הוא מתעלם לחלוטין מקיומם של חטופים ישראלים במקום ומחילוצם במבצע. אפילו כשאחד המגיבים העיר לו על כך, הוא תקף אותו בחזרה: "יש לך מקורות לכך?". משכך, הוא הרגיש חופשי לפרט את שמם ועיסוקיהם של בני הבית שנהרגו, שהרי לשיטתו הם כלל לא עסקו בטרור.
את אביו של עבדאללה תיאר כרופא בכיר, ועל זהותו של עבדאללה שפך אור נוסף. לפי עבדו, אותו אל־ג'מאל היה עיתונאי פרילנסר שעבד עם כמה גופי תקשורת, ובשנים האחרונות אף שימש כדובר של משרד העבודה הפלשתיני. או במילים אחרות, יש לנו כאן שני גילויים: עבדאללה אל־ג'מאל עבד בכלי תקשורת נוספים ולא רק ב'פלשתיין כרוניקל', ובמקביל היה מועסק ישירות על ידי החמאס. כפי שכבר למדנו במהלך החודשים האחרונים, כאשר מזכירים שם של משרד ממשלתי פלשתיני בעזה, המשמעות המיידית היא ארגון הטרור חמאס על זרועו האזרחית כביכול.
החלקים בפאזל התחברו די מהר. מחפשים זריזים תרו אחרי האיש, ומצאו את שמו ותמונתו מתנוססים באתר אל־ג'זירה. בכרטיס שלו שם הוא מתואר כעיתונאי תושב עזה, המספק בעיקר תצלומים לכלי התקשורת הקטארי. בנוסף לכך הוא מדווח להם מ"צעדות השיבה", אותן הפגנות סמוכות גדר שצה"ל איפשר בהפקרות במשך שנים. בכלי התקשורת התקבע הנרטיב: אל־ג'מאל הוא עובד ערוץ הטלוויזיה הקטארי אל־ג'זירה ודובר משרד העבודה החמאסי במקביל.
החותמת הסופית לזהותו הגיעה בהמשך בהודעה של דובר צה"ל. בסביבות אחר הצהריים של יום ראשון פרסם דובר צה"ל הודעה שלפיה "לאחר בדיקות בצה"ל ובשב"כ ניתן לאשר כי עבדאללה ג׳מאל היה פעיל של ארגון הטרור חמאס, שהחזיק בבית משפחתו בנוסייראת את החטופים אלמוג מאיר, אנדרי קוזלוב ושלומי זיו". מעניין הפער בין ההודעה הזאת לדיווחים הפלשתיניים – בעוד שדובר צה"ל טוען שאל־ג'מאל החזיק בשלושת החטופים, בדיווחים הפלשתיניים מוסכם על כולם שהוא היה אחראי דווקא על אחזקתה של נועה ארגמני, ואף מביאים תמונה מתוך החדר כביכול כהוכחה לכך.
על הטענה האחרונה, שלפיה עבד באל־ג'זירה, צריך לסמן כוכבית. השוואה בין התמונה שמופיעה לצד שמו באתר אל־ג'זירה ובאתר 'פלשתיין כרוניקל' כן מעלה דמיון רב, אך לא מופיעים באתר אל־ג'זירה פרטים מדויקים יותר על מקום מגוריו או עיסוקיו שיכולים לקשור הרמטית בין מחזיק החטופים מנוסייראת לעובד הערוץ. כלי התקשורת עצמו מיהר לפרסם הודעת הכחשה חריפה, הכוללת איום בתביעת דיבה על מי שיפיץ את השמועה. זה לא שמישהו מדמיין שאל־ג'זירה מזועזע מפעולות כמו החזקת חטופים ישראלים, אלא שמצב הלגיטימציה של הערוץ גם כך בכי רע בישראל ובעולם, ורק פרשיית מעורבות ישירה בטרור היא מה שחסר לו.
לא הייתי יורד לפרטי קורות החיים של עבדאללה אל־ג'מאל, אם לא צירוף המקרים הרלוונטי והעצוב. ביום שבו התפרסמה הידיעה על העסקתו־לכאורה של אל־ג'מאל באל־ג'זירה, הורה בג"ץ לממשלה ולכנסת להשיב בעניין העתירה שהגישו ארגוני שמאל קיצוני נגד "חוק אל־ג'זירה", וחמור מזאת – נתן צו על תנאי נגדו. נסביר את משמעות הדבר: כאשר בג"ץ מחליט לדון בעתירה ונותן צו על תנאי, הוא מבקש לומר שעל פניו יש צדק בעתירה והוא מעביר את נטל ההוכחה למשיבים. לפי השופטים, מן הראוי היה להוציא צו שפוסל את החוק, אך הם מעניקים את זכות השימוע למדינה ופתוחים לאפשרות שישנו את דעתם.
צירוף המקרים הזה בלתי נתפס. הרי מדובר בחוק דרדל'ה, כלשונו של השר לביטחון פנים, שבימין ביקרו אותו לא מעט. כפי שדיווח בזמנו זאב קם על דפי עיתון זה, סירוס החוק מלכתחילה נעשה בעצת יועצים משפטיים, כדי שיצלח את מבחן בג"ץ שכולם ידעו שידון בו. והנה, ביום שבו התגלתה שוב חרפתו של הערוץ הקטארי, או ליתר דיוק בסבירות גבוהה התגלתה חרפתו, בית המשפט מבקש להגן עליו. עיתונאים מחזיקים את החטופים שלנו ושוללים מהם את החופש הבסיסי, ואנחנו חרדים לגורל חופש העיתונות שלהם.
בסופו של דבר זוהי רק אנקדוטה, עד כמה שהיא מרתיחה. הסיבה האמיתית לסילוק אל־ג'זירה מישראל היא פטריוטיות פשוטה. מדובר בערוץ שעושה ככל יכולתו לחבל בלגיטימיות של ישראל ולפגוע בה מבחינה מדינית, עושה יד אחת עם ארגוני טרור שטבחו בנו ומשקיע לא מעט בלוחמה פסיכולוגית נגד ישראל. בפסק הדין שיפסול את החוק, זה שיגיע במוקדם או במאוחר, ייכתבו בטח הררי מילים סבוכות שיסבירו מדוע החוק בטל מבחינה משפטית. אך האמת לעיתים היא פשוטה, ודי לה במשפט אחד: עם שנלחם על חייו צריך להכות באויב בכל דרך, ולא לעשות חשבונות מדומים של זכויות דמוקרטיות.
לתגובות: yoniro770@gmail.com
***