ישרתו - יקבלו

מפעם לפעם מוגשות לבג"ץ עתירות העוסקות בשאלות חברתיות מורכבות וסבוכות, בתקווה ילדותית משהו שבית המשפט יעשה הוקוס פוקוס ובמטה קסם יפתור הכול.

העתירות העוסקות בסוגיית גיוס החרדים לצה"ל, ואיתן הציפייה ששופטי ישראל ימצאו את נוסחת הפלאים שנבחרי הציבור לא הצליחו למצוא, הן חלק בלתי נפרד מהעניין הזה.

ב־1970 דן בג"ץ בעתירה שהגיש יצחק בקר, קצין במילואים, שטען שהפטור שהעניק שר הביטחון ל־5,000 בחורי ישיבה חרדים מהווה "אפליה בלתי מוצדקת שמקורה בשיקולים זרים למטרת החוק, דהיינו, שיקולים מפלגתיים הכרוכים בהרכבת הממשלה או שיקולים מדיניים או דתיים".

השופט אלפרד ויתקון דחה את העתירה וכתב: "התרעומת אינה אפוא אלא תרעומת ציבורית קיבוצית, והעותר אינו שונה מכל איש אחר מאותו ציבור הרואה פסול בשחרורם של אנשים, שבעיניו אינם אלא משתמטים. אך כאמור, אף פעם לא נזקק בית המשפט לתרעומת שאינה אלא ציבורית קיבוצית, הן מהטעם שאין זכות עמידה לאדם שאינו מבקש דבר לעצמו אלא אך ורק לשלול דבר מהזולת, והן מהטעם שבית המשפט נזהר מלהיגרר לוויכוח ציבורי כללי, שהוא כולו ויכוח לשמו, ושמוטב להשאירו בידי הגורמים הפוליטיים האחראים לכך".

מאז פסק הדין הזה חלפו יותר מ־50 שנה. מלחמות התרגשו עלינו, מפלגות וקואליציות קמו ונפלו ושוב קמו ושוב נפלו, עתירות הוגשו, חוק נחקק ופסק דין ביטל את החוק שבתורו ניסה לבטל את פסק הדין שבתורו ביטל את החוק. השורה התחתונה היא שאנחנו נמצאים באמצע שנת 2024 ובעיצומה של מלחמה קשה מרובת חזיתות, ומספר בחורי הישיבה החרדים בגיל גיוס עומד על יותר מ־60 אלף.

ממרחק של שנות דור, השופט ויתקין צדק. ההתערבות של בג"ץ לא רק שלא קירבה אותנו אל הפתרון אלא רק הרחיקה אותו, כי אנחנו כבר שנים על גבי שנים עוסקים בשאלות האם בג"ץ יתערב, האם בג"ץ יפסול והאם יש מניעה משפטית, במקום להתעסק במהות ובצדק. במקום לדון בפתרון הראוי ביותר אנחנו עוסקים בשאלה איך מביאים את הפתרון שבג"ץ לא יפסול.

ב־2018 נשא דברים שופט בית המשפט העליון נעם סולברג בכנס של אוניברסיטת חיפה. על רקע העיסוק בחוק הגיוס, ביקר השופט סולברג את האקטיביזם השיפוטי: "שינויים מהפכניים לא עובדים. כל מהפכה צריכה להיות באופן איטי ומבוקר. אין בכוחו של חוק או פסק דין לשנות פני מציאות. פסק דין לכשעצמו לא מביא שינוי, זו אשליה". הדוגמה הטובה והמשכנעת ביותר לטענתו של השופט סולברג היא סאגת חוק הגיוס. בג"ץ פסק את שפסק בעניין גיוס החרדים כבר לפני יותר משני עשורים, אבל דבר לא השתנה במובן של הגברת השוויון בנטל. גם מניפולציה של מספרים והרחבת ההגדרה "מיהו חרדי" עד לקצה לא הועילו.

שינויים מהפכניים, כדברי סולברג, לא עובדים. העובדה שקבעת משהו בחוק או בפסיקה אינה יוצרת מציאות. חוק או פסיקה יכולים להשפיע על יחידים, לא להפוך אורחות חיים של ציבור וקולקטיב. כאשר מדובר בציבור, החוק והפסיקה יכולים אולי להשפיע ולסייע לשמר מצב חברתי, אך לא מעבר לכך. המחשבה שפסיקה או חוק כלשהו יובילו יותר מ־60 אלף בחורי ישיבה בגיל גיוס להתגייס היא מחשבה ילדותית ומנותקת מהמציאות.

מחיר למתגייס

לפני כשבועיים הגישה היועצת המשפטית לממשלה את עמדתה בעניין העתירה הדורשת להוציא צווי גיוס לחרדים, לאור פקיעת חוק הגיוס הקודם ואי חקיקת חוק חדש המעניק פטור לתלמידי ישיבה. "עמדת היועצת המשפטית לממשלה בעתירות הגיוס היא כי החל מיום 1.4.2024, קרי לאחר פקיעתה של החלטת ממשלה 682, אין עוד מקור סמכות חוקי המאפשר הימנעות גורפת מהליכים לגיוס בני הישיבות. כלל גורמי המדינה המוסמכים מחויבים לפעול בקשר להליכי הגיוס בהתאם לדין; משמעות הדברים היא כי על רשויות הגיוס לפעול לקריאה להתייצבות של תלמידי הישיבות ובוגרי מוסדות החינוך החרדיים", כתבה במסמך שהגישה לבג"ץ.

בהרב־מיארה הוסיפה כי "מערכת הביטחון שוקדת על הכנת תוכנית לגיוס מדורג של בני הציבור החרדי. בין היתר, על פי התוכנית המתגבשת, בכפוף לזמינות המשאבים הנדרשים (לרבות כוח אדם ותשתיות) ולמצב הלחימה בגזרות השונות, רשויות צה"ל יוכלו לגייס כ־3,000 חיילים מקרב בני הציבור החרדי במהלך שנת גיוס 2024 וזאת באופן שישתלב בגיוס בני הציבור הכללי ובבניין הכוח הקריטי של צה"ל הנעשה תוך כדי לחימה".

העמדה המשפטית של הממשלה, שיוצגה על ידי עורך דין פרטי, הסתבכה בתוך עצמה והציגה קו לא קוהרנטי ולא ברור. אין מה לבוא בטענות לעורך הדין דורון טאובמן שייצג את הממשלה, משום שהוא ייצג היטב את עמדתה הלא קוהרנטית ולא ברורה של הממשלה.

אבל גם העמדה של בהרב־מיארה סובלת מקשיים רבים. נניח שתתקבל עמדתה שיש חובה לגייס 3,000 חרדים. איך ייקבע מי הם אותם 3,000 שיגויסו? האם תיערך הגרלה משונה כמו הגרלת מחיר למשתכן? האם צה"ל יקבע קריטריונים שרירותיים כדי לקבוע מי הם אותם 3,000 בני גיוס? איך העובדה שפלוני־חרדי התגייס לצה"ל מצילה את אלמוני־חרדי מפני טענה של אי שוויון בנטל? איזה מין שוויון זה?

התפיסה הזאת למעשה אומרת: הציבור החרדי יקריב 3,000 איש על פי תבחינים שלאף אחד אין מושג מה הם, וכך יקבל פטור לעת עתה לעשרות האלפים האחרים.

לפני כמה ימים קיבלתי את ההודעה המעניינת הבאה: "יש משהו שאני אשמח שישימו עליו יותר דגש בעניין של הגיוס. כל הזמן מדברים על המספר 3,000 וכדומה. אני חרדי מודרני ואני מתגייס בעזרת ה' בדצמבר. בשביל לצאת מהישיבה וללכת לצבא, אתה עובר דברים מאוד לא נעימים ולחצים מאוד כבדים. יש בזה משהו לא הוגן שהממסד החרדי ממרר את החיים למי שרוצה ללכת לצבא, ומצד שני משתמש באנשים האלה כדי להציג מספרי גיוס". לדבריו, "זה נשמע ילדותי, אבל זה פשוט לא הגיוני להוקיע אנשים שהולכים לצבא ולצאת נגדם, ואז להשתמש בהם לצרכים שלך כדי לעמוד במכסות (וכדי לקבל כסף)".

ובכן, בעיניי זה ממש לא נשמע ילדותי. הוא דוקר בדיוק את הנקודה. מדוע חרדי לשעבר או חרדי מודרני או חרדי לכל דבר ועניין יחויב בגיוס ויקבל את אותן הזכויות כמו מי שלא התגייס? האם הגיוס שלו הוא תשלום מס שהישיבה שלו חייבת לשלם? גלי בהרב־מיארה או משרד הביטחון בכלל לא ניסו להסביר את הרציונל ואת דרך הפעולה. בעבר, הקהילה היהודית אולצה למסור מספר מסוים של נערים לגיוס לצבא הרוסי. מגויסים אלה לא הגיעו מן המשפחות המיוחסות והעשירות אלא מן האביונים והמסכנים. מי אתם חושבים שימלא את מכסת 3,000 החרדים שיתגייסו ב־2024? כולנו יודעים את התשובה. ישרא־בלוף בטהרתו.

לאחרונה חזרה ונשמעה הטענה כי אורח החיים החרדי אינו מאפשר לחרדים להתגייס לצבא לנוכח מגמת העירוב בין המינים והאווירה בצה"ל. אלא שצריך לומר שטענה זו מעולם לא הייתה הנימוק החוקי לאי־גיוס בחורי הישיבות. הטענה החוקית תמיד הייתה ערך לימוד התורה. החוק מעולם לא התיימר לקבוע שהחרדים במהותם אינם יכולים לשרת בצבא, אם אינם לומדים תורה בקביעות בישיבה או בכולל.

הטענה הזאת כנראה טיילה לה תמיד בדרך זו או אחרת בסאבטקסט, אבל מעולם חברי הכנסת החרדים לא ביקשו לקבוע שהם פטורים מתוקף אמונתם ואורח חייהם משירות צבאי או משירות אזרחי. זאת בניגוד לפטור של בנות דתיות משירות, שלגביו נקבע בסעיף 40 לחוק שירות ביטחון: "מיועדת לשירות בטחון שהצהירה בפני שופט או דיין בבית דין רבני, שלושה אלה: (1) טעמים שבהכרה דתית מונעים אותה מלשרת בשירות בטחון; (2) היא שומרת על כשרות בבית ומחוצה לו; (3) היא אינה נוסעת בשבת - תהא פטורה מחובת שירות בטחון לאחר שתמסור את התצהיר".

הדרך לפתרון עוברת קודם כול בהכרה שאין פתרון קסם. כדברי השופט סולברג, מוטב שלא נשלה באשליה ולא נתאהב בקונספציה. הטראומה של 7 באוקטובר גרמה לשינוי בגישה של המגזר החילוני והדתי בנוגע לאי־גיוס החרדים. אולם למרות המלחמה היא לא הובילה לשום שינוי אמיתי בתוך החברה החרדית בנוגע לגיוס.

גם אם נדפוק את הראש בקיר בתסכול, המציאות הזאת לא תשתנה. אין דרך מעשית לכפות על החברה החרדית להשתנות בעניין הזה. גם אם ייחקק חוק כזה או חוק אחר, גם אם בג"ץ יפסוק כך או אחרת. את המסר הזה חייבים להפנים שוב ושוב ושוב. גם אם השופט פוגלמן יכתוב בפסק דין ארוך ומפורט שדג הוא בעצם כבש, הדג לא ייהפך לכבש. אין מה לעשות.

הפתרון, לדעתי, ומראש אני מזהיר שהוא רחוק מלהיות מושלם, הוא מעבר מכללים של מכסות ויעדים, זהויות והגדרות חברתיות לכללים כלכליים אינדיבידואליים. ככל ששירתָ יותר, כך תקבל יותר. לא רק בהטבה אקראית ברכישת קרקע, אלא לכל האורך והרוחב. מי שלא שירת כלל אינו יכול לקבל את אותן הזכויות כמו מי ששירת במשך שנה, ומי ששירת במשך שנה אינו יכול לקבל את אותן הזכויות כמו מי ששירת במשך שנתיים, שלוש וארבע. וזה לא משנה אם אתה גבר חרדי, אישה חילונית, גבר ערבי או אישה דתייה.

השיטה הזאת לא תביא עשרות אלפי חרדים להתגייס מחר בבוקר, גם לא בעוד שנתיים, אבל היא תהיה קריאת כיוון. לצורך כך כנראה יידרש לחוקק חוק יסוד שמקבע את הזכויות העודפות של המשרתים, עם דגש על שירות קרבי ועל שירות מילואים. ייתנו – יקבלו, לא ייתנו – לא יקבלו.

מחקרים רבים מראים שבני אדם משנים את אורחות חייהם בעקבות תמריצים כלכליים. הדוגמה הפופולרית לכך היא השפעת הקטנת קצבאות הילדים על שיעור הילודה בישראל. זה נשמע מופרך במבט ראשון, אבל העובדות מדברות בעד עצמן. התמריצים הכלכליים הנהוגים כיום בנוגע לגיוס אינם מעודדים גיוס כלל וכלל. במובן מסוים, בדיוק ההפך. אי אפשר לדבר על הצורך בהגדלת היקפי הגיוס ובשיפורי לימודי הליבה, ומן הצד השני לתמרץ כלכלית את ההפך.

גיבורי על

לפני שבועיים נסעתי לבקר פצועי צה"ל מן המלחמה באחד מבתי החולים בארץ. ראיתי גיבורים אמיתיים, בלי גלימה ובלי אקספקטו פטרונום. אחד הגיבורים, קטוע רגל, ישב על כיסא גלגלים וקרן אופטימיות ממיסה ומרגשת עד דמעות. ביקשתי שיספר על האירוע שבו נפצע. הוא שיתף אותי בפרטים, ומיד הוסיף עם חיוך מאוזן לאוזן: "העיקר שאף אחד מהחיילים שלי לא נפצע". יש רגעים שבאמת נגמרות לך המילים. זה היה אחד הרגעים הללו.

הגבורה של החיילים ושל בני משפחותיהם ראויה לכל הערכה והערצה, והמודל הכלכלי הוא הפתרון הטוב ביותר כדי להוקיר את הקרבתם. הוא הכי שוויוני, הכי צודק והכי ריאלי. הפתרון הזה, כאמור, איננו מושלם, אך הוא הטוב ביותר בהתחשב בנסיבות ובאלטרנטיבות, והוא דורש אומץ ועקביות.

לתגובות: [email protected]

***