לצד הרבה רגעים קשים מאוד שסיפקו לנו יותר משמונה חודשים של מלחמה שהתחילה בכאב אחד עצום ביום הטבח בשמחת תורה - מדינת ישראל זכתה לרגע של נחת ב'מבצע ארנון' להשבת ארבעה חטופים משבי חמאס.
החטופים נועה ארגמני (25), אלמוג מאיר ג'אן (21), שלומי זיו (40) ואנדריי קוזלוב (27), שנחטפו ממסיבת הטבע ברעים, חולצו במבצע מדהים מהשבי, שכל תואר שיוצמד אליו רק יקטין מעוצמת ההישג.
מדובר במבצע החילוץ השלישי עד כה של חטופים חיים מאז תחילת המלחמה. בחודש פברואר חולצו מרפיח פרננדו סימון מרמן ולואיס הר, אחרי 129 ימים בשבי, ובסוף אוקטובר חולצה החיילת אורי מגידיש. כעת לפי ההערכות מוחזקים ברצועה 120 חטופים - שרבים מהם אינם חיים.
השמחה המרובה הייתה מהולה בעצב - במבצע נהרג לוחם הימ"מ ארנון זמורה, לאחר שמחבלים פגעו בו, והממשלה החליטה לקרוא את המבצע כולו על שמו ולזכרו.
המבצע עצמו עלה על כל דמיון, כפי שתיאר רב־סרן אליאב, קצין אג"ם בחטיבת כפיר, שהיה חלק ממבצע ההטעיה שקדם לחילוץ החטופים. "זה היה כמו סרט. החטיבה שלנו הייתה הכיסוי ליציאה להתקפה, אנחנו היינו התכסיס. החלק שלנו היה מורכב ביותר".
לדבריו, "עבדנו בצורה כירורגית ומאתגרת, תוך כדי תמרון והתקפה. ביצענו תחבולה, שהיינו צריכים להסתיר אותה מחלק מהמפקדים ומהלוחמים. זה היה אירוע מורכב. התחבולה של חטיבת כפיר באה לידי ביטוי לפני המבצע, ובין היתר עשינו מארבי צלפים, חיסלנו אויב, הפעלנו אש להטעיה ופעלנו בצורה שונה מהפעולה הרגילה. עשינו כל מה שהכוח המיוחד ביקש מאיתנו כדי שהוא יוכל לפעול".
במהלך המבצע, על פי המידע שנחשף עד כה, הלוחמים הגיעו בתוך דקות ספורות לבניינים שבהם הוחזקו החטופים ונכנסו באש לתוך המבנים. הכניסה לשתי הדירות שבהן הוחזקו החטופים והיו ממוקמות במרחק של כ־200 מטרים זו מזו נעשתה במכת אש לאור יום.
רק בשלב זה, כאשר חיל האוויר מבצע תקיפה נרחבת בנוסיראת, הוקפצו למקום כוחות נוספים של ימ"מ וצה"ל, טנקים מחטיבה 7 של השריון ולוחמי צנחנים וכפיר - שסייעו ללוחמי הימ"מ והחטופים לצאת מהמקום. אש כבדה נפתחה לעבר רכב החילוץ שבו היו שלושת החטופים - ולוחמי סיירת צנחנים הגיעו למקום וסייעו לחלץ את החטופים ואת הכוח חזרה לשטח מדינת ישראל.
נועה ארגמני, שהפכה לאחד הסמלים של החטופים, סיפרה לבני משפחתה כי שהתה תקופה מסוימת עם יוסי שרעבי ואיתי סבירסקי, שנהרגו בשבי חמאס במהלך תקיפה של מבנה סמוך לנקודה שהוחזקו בה. ארגמני סיפרה למשפחתה: "ראיתי את הטיל נכנס לתוך הבית, הייתי בטוחה שאני עומדת למות. חשבתי שזהו - אבל נשארתי בחיים". היא ציינה כי לאורך התקופה עברה בין כמה דירות, ולא הוחזקה במנהרות. מעת לעת היא יצאה לנשום אוויר, כשהיא מחופשת לאישה ערבייה. בהמשך התברר שהדירה שבה הוחזקו שלושת החטופים מלבד ארגמני - הייתה שייכת לצלם של רשת אל־ג'זירה שהיה גם פעיל חמאס.
אביה יעקב ארגמני בירך בשם ובמלכות 'שהחיינו' לאחר המפגש המרגש עם בתו, וסיפר בהמשך על המפגש הקשה יותר בין נועה לאימה ליאורה, שמאושפזת במצב קשה מאוד בבית החולים איכילוב כשהיא סובלת ממחלת סרטן מתקדמת. "לצערי הרב אמא של נועה במצב קשה מאוד. היא בקושי הסתכלה על נועה. הן נפגשו אחרי שמונה חודשים - אבל לא לכך ציפינו. זה היה מפגש קשה מאוד".
לצד המפגש הזה השבת החטופים הייתה כרוכה בטרגדיה נוספת - יוסי מאיר, אביו של החטוף אלמוג ששוחרר משבי חמאס, נמצא כשהוא ללא רוח חיים בביתו בכפר סבא בדיוק בעת שבה באו בני המשפחה לבשר לו את הבשורה על שובו של בנו. דינה, אחותו של האב ודודתו של אלמוג, ששוחרר מהשבי, סיפרה לכאן רשת ב': "אחי מת מצער ולא זכה לראות את הבן שלו חוזר. ערב לפני החזרה של אלמוג, לאחי נדם ליבו, הוא לא זכה לראות אותו. אנחנו שמחים מאוד על חזרתו של אלמוג, המוח לא מסוגל לעכל את זה שזה הסוף, אנחנו שבורים. יוסי אחי, אבא של אלמוג, כל שמונת החודשים היה צמוד לטלוויזיה, נאחז בכל פיסת מידע. הוא כל כך אהב את אלמוג, כל כך דאג לו, רצה לדעת מה קורה לו ומה הוא עובר. הוא לא יכל לשאת את זה, כל עסקה שהתפוצצה לו בפנים שברה לו את הלב".
חוכמה בגויים
אחת השאלות הנוקבות שעלו לדיון לפני השבת החטופים הייתה אם נכון יותר ללכת לעסקה שתוביל להפסקת אש או להגביר את הלחץ הצבאי על חמאס. נראה שכל מי שהחזיק בעמדה מסוימת לפני המבצע לא שינה את עמדתו כעת.
בהקשר זה מעניין לצטט את מאמר המערכת בעיתון הבריטי 'סאנדיי טלגרף' ביום שאחרי המבצע - שלא זכה להדים רבים בתקשורת הישראלית. המאמר שיבח את ישראל על נחישותה במלחמה ומתח ביקורת קשה נגד מדינות המערב הלוחצות עליה לעצור את הלחימה בעזה.
"בכוח, ורק בכוח, הובטחה חירותם של החטופים ששוחררו. קריאות להפסקה חד־צדדית של הפעולות הצבאיות הישראליות, לפני שחמאס פורק לגמרי כפי שנדרש וללא שחרור של כל החטופים המוחזקים ברצועת עזה, היו מיותרות לגמרי. אילו ישראל הייתה מקשיבה להן, סביר להניח שארבעת המשוחררים לעולם לא היו חוזרים ליקיריהם", נכתב במאמר.
בעיתון הודגש כי "המחויבות העיקשת של ישראל להצלת החטופים ולהשמדת חמאס עומדת בניגוד בולט לחולשתו של המערב, שפוגע במאמצים המלחמתיים. לעיתים קרובות מדי העלילות שהפיץ חמאס זכו לאמון ללא עוררין, בעוד הפעולות הצבאיות של ישראל היו נתונות לרמת ביקורת על גבול הבלתי הגיוני.
"חמאס בחר לפעול מאזור מאוכלס בצפיפות, והמחבלים השתמשו באזרחים כמגן אנושי. תגובתו של ארגון הטרור מוכיחה זאת - בעצם האיום לחטוף עוד בני ערובה. מדוע שלא יעשה זאת כאשר הטבח של 7 באוקטובר הפך להישג תעמולתי ברחבי העולם כשמדינות בוחרות להכיר בפלסטין באופן חד צדדי?", תוהים כותבי המאמר.
זו תגובה בין־לאומית יוצאת דופן, בעיקר על רקע העובדה שהתקשורת הבריטית בחלקה אינה אוהדת את ישראל, אבל ההלקאה העצמית של כותבי המאמר היא סימן שיש היגיון רב בהתנהלות הישראלית, וגם בעולם אט אט מתחילים להבין זאת.
"זאת לא המילה האחרונה"
שאלה נוספת היא אם עלינו לצפות כעת למבצעים נוספים מסוג זה, או שכדאי לראות במבצע הנוכחי לשחרור החטופים פעולה יחידה שמתרחשת אחת לזמן רב, שכן הסיכויים לפעולות נוספות כאלה קיימים אך נמוכים.
יוסי אמרוסי, לשעבר בכיר בשב"כ שעבד שנים ארוכות במערך החקירות והמודיעין וחבר ה'ביטחוניסטים', מעריך שצה"ל עוד לא אמר את המילה האחרונה בכל הקשור לשחרור החטופים. "אני מאמין שיכולות להיות פעולות נוספות מוצלחות לשחרור חטופים, בגלל פעולות מבצעיות כאלו ואחרות שבשב"כ, צה"ל והיחידות המיוחדות עושים".
על מה אתה מתבסס כשאתה חושב כך?
"בתחילת המלחמה הוקם חפ"ק מיוחד שמתעסק רק בדבר אחד - לנסות ולאתר את החטופים. הוא מורכב מאנשי צה"ל, שב"כ ויחידות נוספות. הם אוספים פיסת מידע לפיסת מידע ומשלימים לאט לאט תמונה מודיעינית. המידע שמאפשר להגיע להישגים מסוג זה מגיע גם מחקירות של מחבלים, גם מאמצעים טכנולוגיים ובנוסף מאמצעים אחרים שבידי מערכת הביטחון.
"החפ"ק הזה השיג הישגים רבים לאורך המלחמה - ולזכותו ניתן לזקוף את החילוצים גם של מי שהובאו בחיים מעזה וגם של הגופות מהרצועה".
איך בעצם נולד מבצע כזה מבחינה מודיעינית?
"לעיתים מבדל מידע קטן שאיתו מתחילים, מגיעים אט אט למידע מוצק על מיקומו של חטוף, ומתחילים לבנות סביב זה פעילות מבצעית – אתה מתכונן, מתארגן, מכין מודלים אפשריים, ממשיך ומאמת את המודיעין, בונה תוכנית מבצעית שזקוקה להרבה מאוד אישורים בצבא ובארגונים השונים ואז לרמת ראש הממשלה שמאשר".
זה נשמע כמו מהלך שלוקח זמן רב, אבל מן הסתם מידע מאומת על מיקום חטוף ועל האפשרות לשחררו מוביל לפעולה מהירה מאוד.
"לפעמים האילוצים מחייבים אותך לפעול מהר, ובדרך כלל אין לך הרבה זמן. ברגע שאתה יודע היכן נמצא חטוף, ייתכן שמחר יעבירו אותו למקום אחר, ועל כן עליך לעשות צעדים במהירות. זו החלטה כבדת משקל במיוחד - כי אתה שם על המאזניים סיכוי מול סיכון. לוקחים סיכונים מחושבים, אבל אתה לא רוצה שהסיכון יהיה גבוה מדי עד כדי שהחטופים יירצחו חס וחלילה או שכוחות צה"ל יסתבכו שם מאוד והפעולה לא תצלח".
"לכן, ברגע שישנו המודיעין והצלחת לאמת את הכול, אתה מכין את הכוח הכי מהר, וכאשר הוא מרגיש מוכן לפעולה והדרג המדיני מאשר - התוכנית יוצאת לפועל. ההכנות במקרים הללו חשובות במיוחד, כי יש הרבה מאוד מצבים שצריכים לתת להם מענה והרבה מאוד תרחישים שונים שעלולים להיתקל בהם, וצריך להיות מוכנים לכל מצב".
האם לדעתך כעת נכון להפחית את הלחץ הצבאי כדי לאפשר עסקה לשחרור מספר רב של חטופים - או להפך - יש דווקא להגביר אותו?
"בעיניי זה לא סותר. לחץ צבאי הוא כלי לשחרור החטופים - בין בעסקה ובין באמצעות איתורם וחילוצם באופן צבאי. הלחץ צבאי חייב להמשיך, כי הוא מכניס את חמאס ללחץ וגורם לו לחשוש שצה"ל יצליח להגיע לחטופים נוספים, וככל שהוא יהיה לחוץ יותר - הוא יתרצה לבסוף להסכים לעסקה שבה ישוחררו חטופים רבים.
"חשוב מאוד להחזיר את החטופים - גם אם נשלם מחירים גבוהים מאוד - אבל הבעיה היא הצד השני. קשה לי להאמין שחמאס יעמוד בעסקה. הרי בא הנשיא ביידן והציג תוכנית שישראל מסכימה לה כביכול והיא מרחיקת לכת - אבל גם לכך חמאס סירב. גם אם מחר חמאס מסכים לעסקה - הוא ימשוך את השלב השני והשלישי לאורך שנים ארוכות. אני בטוח שהוא לא יעמוד בתנאי העסקה. לכן הלחץ הצבאי הוא כלי ומנוף להצלחה ולמימוש החזרת החטופים בסופו של דבר - אם בעסקה ואם במבצע צבאי".
***