השבוע לפני 43 שנה, בחג השבועות תשמ"א, 7 ביוני 1981, השמידו מטוסי חיל האוויר הישראלי את הכור העיראקי ליד בגדד, והסירו בכך איום אסטרטגי על ישראל מצידה של מדינה ערבית בעלת יכולת גרעינית.
בעוד חודש, בו' בתמוז, נציין 48 שנה ל'מבצע יונתן' – המבצע המדהים לשיחרור החטופים בני הערובה משדה התעופה אנטבה באוגנדה.
'מבצע ארנון' בשבת שעברה, על שמו של ארנון זמורה הי"ד שנפל במבצע שבמהלכו שוחררו ארבעה מחטופי שמחת תורה, הוכיח שוב שצה"ל הוא אלוף העולם במבצעים ייחודיים, נקודתיים, מלאי תעוזה ודימיון. המורל הלאומי שהרקיע שחקים בשבוע החולף, היה מוצדק לגמרי – למרות שמדובר באירוע טקטי, שאין לו שום משמעות אסטרטגית למרבה הצער.
לראש הממשלה בנימין נתניהו, ולרמטכ"ל רב אלוף הרצל הלוי, מגיעות כל התשואות וכל התשבחות על האומץ לאשר את הפעולה. את הקרדיט הזה אף אחד לא יכול לקחת מהם, גם אם נתניהו מינף את זה לעשרות צילומים בשבת עם משפחות המחולצים. אחרי מבצע יונתן שאלו את ראש הממשלה יצחק רבין, למי מגיע הקרדיט על המבצע המוצלח. רבין ענה בחוכמה: "אני לא יודע למי מגיע הקרדיט על ההצלחה. אני יודע מי היה מתפטר אם המבצע היה נכשל". במגירה של רבין, בלשכת ראש הממשלה, כבר היה מוכן מכתב התפטרות אם המבצע היה נכשל.
קשה להתנתק מהמחשבה, שחבל שמבצע כמו 'מבצע ארנון' לא בוצע גם לפני 15 שנה, לחילוצו של גלעד שליט – חייל אחד בשבי החמאס, שחטיפתו הפכה לבעיה אסטרטגית, ושהשחרור שלו בעסקה ולא במבצע, הפך לבעיה אסטרטגית קשה יותר לאין ערוך. קשה לדמיין כמה חיי אדם היו נחסכים, אם צה"ל היה מגיע להיתכנות מבצעית לשחרר את גלעד שליט ללא צורך בשחרור מחבלים תמורתו.
על דבר אחד אין מחלוקת: גם 'מבצע ארנון' לא שינה מהותית את המציאות שנקלענו אליה. צה"ל, כאמור, הוא אלוף העולם בטקטיקה, בפעולות נקודות ונועזות, אבל כשצריך לנהל מלחמה כוללת, במיוחד רב זירתית, כאן כבר הדימיון הצבאי דועך ונעלם.
באין ספור שיחות שקיימתי לאחרונה עם חברי מכל החוגים והסוגים, עולה תחושה אחת המשותפת לכולם, ממש קונסנזוס לאומי: ייאוש מוחלט מהמצב. ייאוש מוחלט מהאמונה שהעתיד צופן בחובו מציאות טובה יותר, חיובית יותר. שמדינת ישראל פועלת ליצירת מציאות עתידית מרנינה יותר מהמצב הנוכחי.
הייאוש הזה נובע ממצב, שאני לא זוכר כמוהו מממוצע גילי הבלתי צעיר כבר: אובדן האמון לא רק בממשלה – אלא גם בצה"ל, במטכ"ל וברמטכ"ל. אל מול ההתפעלות מדרגי הלוחמים והמפקדים עד לרמת מפקד אוגדה, שורר בציבור חוסר אמון מוחלט בגנרלים המאיישים את שולחן המטכ"ל.
מצב כזה, אם אני זוכר נכון, מעולם לא היה בתולדות המדינה. גם בשנים שלא היה אמון בממשלה ובדרג המדיני – תמיד ידענו שיש צה"ל שעליו אפשר לסמוך. שמה שלא יקרה, הצבא יצליח תמיד לשמור על המדינה. וגם אם מתגלים מחדלים בצבא, התיקון ינבע בסוף מתוכו. כי על מפקדי צה"ל אפשר לסמוך. 'תדע כל אם עבריה' וכו' וכו'.
זה לא קיים במצב הנוכחי. הציבור כולו, מכל הכיוונים – קונצנזוס לאומי, כבר אמרתי – לא נותן אמון ברמטכ"ל הרצי הלוי, לא סומך על האלופים. מתבונן בפליאה מהולה בחרדה בחדלות האישים שלהם לנהל את המצב הביטחוני המורכב, את הלחימה הרב זירתית ואת האתגרים הצבאיים שכל האויבים מציבים לפתחנו. משתאה מול המצב שמעולם לא היה כמוהו, של אובדן הרתעה מוחלט, מכל הבחינות, בכל הזירות, מול כל האויבים. כל זב ומצורע יורה לעבר המדינה כרצונו – ח'ותים, עיראקים, סורים, לבנונים – ומדינת ישראל מהססת להגיב, משל היתה השפן האזורי, לא השפן השבועי של אנרג'ייזר מלא האנרגיה, אלא שפן סלעים רועד מפחד מכל חי סביבו. המפקדים שסמכנו עליהם שיידעו לנווט את המהלכים הצבאיים לניצחון שהבטיח הדרג המדיני, מתגלים כחסרי יכולת לפעול, לא פחות מהפוליטיקאים.
המצב אליו הגענו הפריך באופן מוחלט טענה ששמענו שנים מפי גנרלים במיל' ופוליטיקאים שונים, במיוחד מצד שמאל של המפה, כשאלו ניסו לשכנע אותנו ביכולת לבצע מהלכים מדיניים מסוכנים שכוללים נסיגות משטחי ארץ ישראל והעברתם לכוחות אוייב חמושים: "צה"ל הוא הצבא החזק ביותר בעולם". מסתבר שלא חזק ולא נעליים. צה"ל הוא צבא קטן; חכם? – אולי, לפעמים כן ולפעמים לא; אבל בוודאות צבא חלש.
לפני למעלה משנה נכחתי בהרצאה סגורה של הרמטכ"ל הקודם אביב כוכבי, אז עדיין משוחרר טרי. התמליל המלא שמור אצלי. הדברים שאמר אז כוכבי, שאז נשמעו מרשימים מאד, נשמעים כיום מגוחכים ונלעגים: "אנחנו פועלים בכל מקום במזרח התיכון שאנחנו רוצים. אנחנו טסים כמעט לכל מקום שאנחנו רוצים ופועלים שם. אנחנו מפליגים כמעט לכל מקום בספינה או בצוללת ופועלים שם... אנחנו חוצים את הגבולות ברגל או בדרך אחרת ועושים מבצעים, חלקם גלויים חלקם חשאיים... בסוף צבא נמדד בתוצאות.
ארגון חיזבאללה לא תוקף את מדינת ישראל, ואני יכול להגיד לכם שההיפך איננו נכון. צה"ל פועל כנגד חיזבאללה באופן טבעי אקטיבי. אני לא אומר איך, אני לא אומר כמה - זאת נקראת הרתעה. ובעזה, מאז מבצע 'שומר החומות' קיבלנו החלטה שעל כל רקטה בודדת שנופלת אי שם בין נחל עוז לבין נתיב העשרה אנחנו נגיב בעוצמה חריפה. סינואר אמר אחרי שומר חומות בקולו שלו: 'אנחנו עכשיו מתרכזים ברווחת האנשים ובכלכלה'. את זה הוא אומר".
רק שנה וקצת עברה מאז ההרצאה הסגורה ההיא של כוכבי. פלא שהציבור איבד את האמון בצה"ל?
כולם! עכשיו! – תתפטרו!
שני הדרגים, המדיני והצבאי, שותפים לאותו ליקוי חמור: חוסר אסטרגיה, היעדר יכולת לקבוע יעד ארוך טווח ומה הדרך להגיע אליו. אם הדרג המדיני פועל בלי שום אסטרטגיה, מדלג מפעולה לפעולה בתקווה שהמציאות כבר תסתדר איכשהו, הדרג הצבאי לא מגלה חשיבה אסטרטגית יצירתית יותר. כולם שבויים באותו עיוורון. הפסקנו להתפעל מהדיווחים היומיים על "כוחות צה"ל ממשיכים בלחימה ברחבי הרצועה" ועל "חיסול עשרות מחבלים", כמו גם ההודעות העליזות על "צה"ל תקף במהלך הלילה מבנים צבאיים של חיזבאללה בשטח לבנון". ממילא גם רמת האמון בהודעות דובר צה"ל לא מרקיעה שחקים.
לא רק אני, אלא גם מרבים מחברי שמעתי לאחרונה את אותה גישה: אולי לא כדאי לפתוח בחזית נוספת מול חיזבאללה, כי אין לנו אמון בצבא ובממשלה שיידעו לנהל את הלחימה הזו. נניח שניכנס לדרום לבנון, נילחם, נהרוג מחבלי חיזבאללה במאות או באלפים, נהרוס להם תשתיות – ואז מה?
והציבור כולו, כך אני מתרשם, שותף לאותה מסקנה: נכון שראש הממשלה חייב לעוף מתפקידו, ושצריכים להחליף את שרי הממשלה הכושלת הזו – אבל לא פחות מכך גם הרמטכ"ל וחבורת האלופים סביבו חייבים לסיים את תפקידם, ומוקדם ככל האפשר, בלי לחכות לאיזושהי ועדת חקירה, שבכל מקרה קשה להאמין שתגיע למסקנות אחרות. ראש אמ"ן חליווה כבר הודיע שיעשה זאת. מה עם השאר?
רמטכ"ל שאיבד את אמון הציבור באופן כל כך מוחלט – וכפועל יוצא מכך, גם את אמון הלוחמים, לא רק חיילי המילואים אלא גם הסדיר והקבע – חייב לפנות את כסאו בהקדם. על הדרג המדיני, לא ברור איזה בדיוק, לדאוג שהמחליפים של הרמטכ"ל והאלופים לא יהיו מוטציה של קודמיהם, אלא קצינים בעלי חשיבה חדשה, מקורית, ובעיקר – להיות שואפי קרבות, צמאי לחימה. כן, תפקידם של האלופים הוא להשתוקק להילחם. לנסות לדחוף בכל יכולתם לפעילות מבצעית, ולא לחלום על הסדרים מדיניים והפסקת אש ושאר רעיונות נואלים. התפקיד של הדרג המדיני הוא לרסן את תאוות הקרב של הדרג הצבאי, באמצעות שיקולים רחבים יותר.
(הטור המלא מתפרסם השבת במדור 'חמוש במקלדת' בעיתון 'מצב הרוח')