אמש, עם צאת החג, קיבלתי שיחת טלפון מראש הממשלה. בעקבות דברים שפרסמתי, מישהו סיפר לו שהבן של יזהר שי נהרג והוא הביע בפניי זעזוע עמוק מכך שלא שמע על זה עד עכשיו.
הוא הביע השתתפות כנה בצערנו, ואמר שכמי שאיבד את אחיו וראה את הסבל של הוריו במשך שנים רבות, הוא מכיר מקרוב את כאב השכול.
אמרתי לראש הממשלה שאני אישית לא הייתי צריך את השיחה הזו אבל כשהבעתי ביקורת דיברתי בשמם של כל מי שהוא לא טרח להתקשר אליהם עד היום, משפחות הנרצחים בשמיני עצרת, משפחות החטופים שנרצחו, משפחות הקיבוצניקים, משפחות ה"כישלונות", לא רק המשפחות של סיפורי ההצלחה.
אמרתי לו שהוא אחראי לכל מה שקרה כאן, לא רק להצלחות. שהוא אמור היה להיות ראש הממשלה של כולנו לא רק של בוחריו ושאני מבטא את הכאב של מיליוני אזרחים שאין להם ראש ממשלה שמתייחס לכאב שלהם. הוא אמר שהוא מסכים עם העיקרון אבל לדעתו גם מיישם אותו, הוא כן פוגש משפחות שכולות וכן מתקשר לאנשים שחוו אסון, ולצערו הדברים לא ידועים לציבור.
סיפרתי לראש הממשלה את סיפור הגבורה של ירון בקרב בכרם שלום, שבזכותו ניצלו אזרחים רבים מאוד, והוא אמר שאכן מדובר בגיבור אמיתי. לסיום, הודיתי לראש הממשלה על שיחת הטלפון, ביקשתי ממנו שיביא את כל החטופות והחטופים הביתה ולא ייכנע לקיצוניים שבממשלה שלו.
אני מודה לראש הממשלה על שיחת הטלפון הזו ועל ההכרה שלו בגבורתו של ירון, נוני שלנו. אני קורא לו להתקשר או לבקר כדי לנחם אצל משפחות הנופלים והנרצחים, גם אלה שלא הצביעו עבורו, גם אלה שלא נפלו בקרבות הירואים אלא דווקא אלה שבמותם מסמלים את האסון הנורא, את המחדל ואת הכאב הגדול של כלל אזרחי מדינת ישראל בעקבות מלחמת שמיני עצרת.