הסתכלתי על תמונתו של גיבור ישראל ארנון זמורה הי"ד וחשבתי על כל התרבות ששרטה לנו את המוח שאם לא צילמת ותיעדת ויחצנ"ת לא עשית כלום.
לפני שבועיים עשיתי פעילות לכיתה שלי והדבר הראשון שהייתי לחוץ עליו היה רק בוא נגמור עם התמונה הכיתתית ונצלם אותה כבר כי אחרת שום דבר לא ימריא.
חשבתם פעם כל כמות התמונות הפסיכית שהורים מקבלים מבית הספר של הילדים שלהם רק בשביל לדגמן עשייה?
על הפוליטיקאים שמשקיעים את מיטב משאביהם בכדי שהתמונה תנציח להם את הרגע ותיכנס להם לתוך הכפית שאיתה הם מאכילים את הבייס שלהם?
אחת מהשאלות הפילוסופיות המפורסמות היא: אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל? החידה הועלתה בצורה מעט שונה כבר במאה ה-18 על ידי הפילוסוף ג'ורג' ברקלי, (ויקיפדיה).
ובהשאלה, מה לגבי מעשה טוב שאנחנו עושים?
אם אנחנו עושים מעשה טוב ואיש לא צילם אותנו, האם זה נחשב שאנחנו עדיין עשינו מעשה טוב?
יודעים לאן המציאות המעוות הזו לקחה אותנו?
אתמול ישבתי עם תלמיד בהפסקה שלי. במקום לשתות את הקפה האהוב עליי עם קצף של חלב משוקשק שאני עושה עם ברק בעיניים כאילו הרגע הוצאתי אותו מכונה איטלקית יוקרתית דיברתי עם התלמיד הזה ופתאום אני קולט קול שאומר לי:
יאללה, אם רק היה כאן איזה מישהו להנציח את הרגע. שכולם יראו איזה תותח אתה. רק מסיבת עיתונאים קצרה והודעה לעיתונות. זה הקול שהציף אותי...
וחשבתי שוב על ארנון זמורה הי"ד שנלחם בבארי והציל חיים של כל כך הרבה אנשים ולך תדע עוד כמה מבצעים התותח הזה עשה, מבצעים שאף אחד לא ידע מהם וכנראה שגם אף אחד לא ידע ובכל זאת הוא חירף את נפשו ולא חשב פעמיים לפני שהלך למצבעים האלו מתוך ידיעה שהוא לא חוזר מהם ומשאיר את אשתו בלי בעל ואת ילדיו בלי אבא.
ובעצם, על כל אחד ואחד מלוחמי הימ"מ ומחיילי היחידות המיוחדות שלנו והשב"כ והמוסד ואנשים שפועלים בצללים ואנחנו בכלל לא מודעים לקיומם...
והם מקריבים את החיים שלהם, בצללים, בשקט, בחושך, בלי דוברים. בלי הודעות לעיתונות. בלי קמפיינים. בלי ספינים. בלי כלום.
חשבתי עליהם ובמציאות החיים הכל כך מורכבת שנקלענו לתוכה הרגשתי איך שהחמצן זורם לתוכי ואני מתמלא תקווה.
כי זה שאנחנו שומעים כל הזמן וחופרים לנו על האנשים עם החליפות והיח"צ זה לא אומר שהאנשים מהסוג של ארנון לא קיימים.
הם רק לא עושים לעצמם יח"צ. כי הם יותר גדולים מזה.
והלוואי שגם אנחנו נהיה.