אנדריי קוזלוב, ששוחרר משבי חמאס בשבוע שעבר, אמר אמש בעצרת בכיכר החטופים: "כמעט כל שבת, הם הראו לנו את ההפגנות שהתרחשו בתל אביב וירושלים. ואני לא ספרתי כמה אנשים יש שם, אבל אני ראיתי שיש הרבה. זה אחד הדברים שנתנו לי תקווה". מכאן מסקנתו שחייבים להגיע לעיסקה לשיחרור החטופים.
ממקום שביו לא יכול היה קוזלוב לדעת, שההפגנות הללו שנתנו לו תקווה - וזה טבעי לגמרי - נתנו תקווה גם ליחיא סינוואר וחבורתו, שאם עוד קצת מאמץ ועוד כמה הפגנות מדינת ישראל תרד על הברכיים ותגיע לכניעה מוחלטת.
ההפגנות שנתנו תקווה לקוזלוב נתנו תקווה לסינוואר שבעטיה הוא קבע תנאים בלתי סבירים לעסקה, כמו זו שהעסקה לא תכלול אנשים כמו קוזלוב עצמו וחבריו ששוחררו איתו. אם היתה עיסקה ולא מבצע, קוזלוב לא היה משתחרר. על פי מתווה העיסקה שהנשיא ביידן השמיע בעצמו לפני שבועיים, שיחרור הגברים יידחה לסוף התהליך, בעוד שבועות רבים – אם בכלל נגיע לשלב הזה.
אל מול אלפי המפגינים הבודדים, אני מכיר מאות אלפים שבאופן עקבי, שלוש פעמים ביום, פועלים באופן הרבה יותר יעיל לשחרור החטופים - מתפללים ואומרים תהילים. אין לי מושג אם התפילות הללו יחזירו בסוף את החטופים. כיהודי מאמין אני מאמין שכן אבל אין לי ביטחון.
יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. אבל דבר אחד בטוח: ההפגנות הסוערות וחסימות הצמתים לא יחזירו ולו חטוף אחד.