חודשים ספורים לפני ההתנתקות מגוש קטיף ירדנו מספר תלמידים מישיבת ההסדר במעלה אפרים ליישוב אלי סיני בצפון רצועת עזה. שהינו שם מספר חודשים עד הגירוש מגוש קטיף.
הרגשנו את האנשים, את המקום, את האווירה המיוחדת ואת השליחות, התרגשנו מהתעוזה, מהקדושה, מהוודאות בחבל הארץ. התפללנו ככל שיכלנו וכאבנו כשגורשנו.
בדרכנו המלווה כאב אל מחוץ לגוש קטיף ראינו דגל ישראל מתנוסס. התחושה הקשה שאחזה בנו על כך שבקרוב יתנוסס במקומו דגל ארגון אש''ף הרצחני ננעצה בנו כחץ בלב. לא יכולנו לדמיין את המציאות הנוראית על אובדן חבל הארץ הזה בידי מרצחים טרוריסטים שיקבלו אותו על מגש של כסף ללא שום תמורה או מחיר, ומתוך הבנה ברורה שחבל הארץ המופלא הזה יהפוך בהכרח לאימפריית טרור שתעלה לנו בריבוי דמים. לצד המועקה הכבדה, לקחנו עימנו את הדגל שהתנוסס שם למזכרת והבטחנו שיום יבוא ועוד נשוב להתיישב בחבל עזה וכשנבוא - נניף את אותו הדגל בגאווה.
לאורך כל שירותי הצבאי בחטיבת גולני, הדגל חיכה לו באופן קבוע בווסט עבור הרגע בו נשוב חזרה אל ביתנו. עברו השנים, התחתנו והקמנו משפחות, אך תמיד קינן בליבנו החלום לחזור לחבל עזה ולשוב להניף בגאווה את הדגל במרכז הרצועה. תמיד זכרנו. והנה, 19 שנה לאחר הגירוש ו-5 חודשי לחימה בגבול הצפון, זכינו לרדת יחדיו 7 מחברי המחזור בישיבה לרצועת עזה. זכרנו כמובן לקחת איתנו את הדגל.
מצאנו את עצמנו דורכים באותו חבל ארץ כימים עברו, לוחמים כתף אל כתף זה לצד זה בשכונת זייתון שבמרכז הרצועה, כשהמשימה היא כיבוש בתים, חיפוש אמל''ח וסיכול תשתיות טרור. נכון, זו עדיין לא התיישבות מלאה, עדיין לא שלטון מלא ויציב בשטח עזה, עדיין לא מיטוט מלא של החמאס מנשקו ומיכולותיו השלטוניות, אבל כעת אנחנו סוף סוף בדרך הנכונה להכריע את חמאס עד לניצחון. יתכן שזה יהיה סיזיפי, ארוך ומורכב אבל אין לנו שום אלטרנטיבה אחרת. וכן, אנחנו נחזור להילחם ככל שנדרש, ננצח ונחזור הנה ונקים בתים, שכונות שלמות, ונתיישב מתוך תחושת שליחות.
וכמובן, אותו הדגל שנגנז בזמנו חוזר כעת להתנופף בגאווה בשכונת זייתון שבמרכז הרצועה. כפי שזכינו לחזור לירושלים, לחברון, לגוש עציון ולבקעת הירדן, כך בעזרת ה' נזכה לראות בעינינו את ההתיישבות בחבל עזה בקרוב.
הכותב הוא לוחם בחטיבת כרמלי, ובוגר מחזור ו' בישיבת ההסדר מעלה אפרים