הון אנושי

כשצופים בחשבון האינסטגרם של חגית סופייב־לבייב, בתו של איש העסקים המיליארדר לב לבייב, אי אפשר שלא להתרשם מהעסקים חובקי עולם שהיא מנהלת, מהאירועים היוקרתיים שבהם היא לוקחת חלק ומאורח החיים הנוצץ שמשתקף מהחשבון בעל עשרות אלפי העוקבים. אבל מהר מאוד אפשר להבחין שמדובר כאן גם במשהו אחר, ושלבייב מבקשת לנצל את הפלטפורמה שברשותה כדי לקדם מסרים יהודיים וערכיים ולתמוך במדינת ישראל בשעתה הקשה. "בשבילי האינסטגרם הוא עוד כלי להעביר את המסרים שלי", היא מסבירה בפשטות. "אני עוסקת המון בנושאים כמו חשיבות הזהות היהודית. אני משתפת בפעילויות הפילנתרופיות שאני מעורבת בהן, ואני מקפידה לפרסם תכנים שקשורים לערכי המשפחה, לדת היהודית ולקירוב לבבות".

את לא חוששת לחשוף את חייך האישיים ברבים?

"אני מקפידה להעלות דברים שקרובים לליבי כמו ערכים יהודיים והעצמה נשית. אנחנו בעולם שבו המדיה החברתית, ובייחוד האינסטגרם, הם בעלי כוח רב ולכל מה שאנחנו מפרסמים יש השפעה על הסביבה. לכן אני מנסה לנצל את ההשפעה הזאת כדי לקדם את הערכים שאני מאמינה בהם. ובסופו של יום, אני אוהבת להראות את השילוב בין הצד המשפחתי לכל הפעילויות שאני מעורבת בהן".

מאז שפרצה המלחמה את גם מתמקדת בהסברה למען ישראל.

"בהחלט. אנחנו בימים לא פשוטים של מלחמת הסברה, וכשאני רואה את ההסתה נגד יהודים וישראל בעולם בכלל וברשתות בפרט, אין לי התלבטות בכלל ואני אפרסם תכנים שיעזרו לנו להציג את האמת לעולם".

געגועים לשיכון ה'

את הריאיון עם חגית סופייב־לבייב אני עורכת כשהיא במרחק אלפי קילומטרים מעבר לים, בסלון ביתה הנאה שבניו יורק. לבייב בת ה־37, נשואה ואמא לחמישה ילדים קטנים, משוחחת בנחת ובפתיחות אף על פי שהיא מודה כי הניסיון של משפחתה עם התקשורת הישראלית לאורך השנים לא היה מלבב במיוחד. עד כה היא אומנם שמרה על פרופיל תקשורתי נמוך, אבל כעת, לרגל השתתפותה בכנס ירושלים ניו יורק של קבוצת 'בשבע', היא מחליטה להיענות לאתגר ולפתוח צוהר לעולמה.

חגית סופייב־לבייב מכהנת כמנכ"לית קבוצת לבייב ארצות הברית, שמשקיעה בנדל"ן, בהייטק וביהלומים. בנוסף לכך היא מכהנת כמנכ"לית קרן לבייב ארצות הברית, הזרוע הפילנתרופית של משפחתה.

לבייב היא החמישית מתוך תשעת ילדיהם של איש העסקים לב לבייב ורעייתו אולגה. את ילדותה העבירה בקו שבין ישראל לבלגיה. "נולדתי וגדלתי בשיכון ה' בבני ברק", היא נזכרת בערגה בשנים התמימות בחייה. "במיוחד היום, כשאני גרה בניו יורק ואני מגדלת פה ילדים, אני מבינה עד כמה זה שונה מנוף הילדות שלי. לנו היה חופש. יכולנו לצאת לגינה ולשחק מתי שרצינו. הייתה תחושת ביטחון, משהו שאין פה. אני לא יכולה לשלוח את הילד שלי, לא משנה באיזה גיל, מחוץ לבית לבד", היא אומרת. "בישראל יש יותר תחושת חופשיות. ככה אני גם זוכרת את הילדות שלי".

כשהייתה בת שבע עברה עם משפחתה לבלגיה, "גרנו שם כמה שנים, ובחטיבת הביניים חזרתי לישראל". בשנות ילדותה בבלגיה רכשה לבייב שלל שפות. "בבלגיה דיברנו פלמית וצרפתית, והשתמשתי גם באנגלית שידעתי, ובבית דיברנו עברית ורוסית".

זה לא מבלבל?

"לא. כמובן שככל שאת יותר מתרגלת שפה את מרגישה יותר נוח להשתמש בה. עד היום פלמית היא השפה שאנחנו מדברים בינינו האחים כשאנחנו לא רוצים שיבינו אותנו", היא צוחקת.

בישראל היא למדה בתיכון החרדי לבנות לוסטיג. "היה לי קצת קשה להתרגל למנטליות הישראלית. במיוחד היה לי קשה עם אוצר המילים הדל שהיה לי בעברית ביחס לבנות הכיתה. אבל הייתי ילדה תחרותית ורציתי להיות מצטיינת כמו שאר הבנות, אז עבדתי קשה יותר מכולן בשביל לקבל ציונים טובים", היא מצביעה על תכונות האופי שמובילות אותה גם כיום בעולם העסקי.

כילדה הבנת שאת באה ממשפחה עשירה?

"אני חושבת שכן", היא משיבה בכנות. "בהתחלה הייתי קטנה מדי בשביל להבין, אבל כשחזרנו לארץ מבלגיה זה היה יותר מורגש. כל הבנות בכיתה דיברו על זה שהן רוצות לבוא אליי הביתה, כי הן רצו לראות איך הבית שלי נראה. לקח לי זמן לקלוט את הדיבורים מאחורי הגב. אבל זה משהו שהופך לחלק מהחיים. את גדלה עם חשדנות כלפי הסובבים אותך", היא משתפת. "יש לך את החשש שכל מי שמתקרב אלייך מתקרב בגלל שם המשפחה שלך או בגלל שהוא רוצה ממך משהו. החשש הזה קיים עד היום. בסופו של דבר, זה מנגנון הגנה שאני מודה עליו כי הוא מלווה אותי ומסייע לי גם בעולם העסקים. אנחנו תמיד נוקטים אמצעי זהירות, בודקים כל עסקה וכל אדם ויוצאים מנקודת הנחה שכל דבר מחייב בדיקה לעומק".

כשסיימה את לימודי התיכון חלמה להיות מעצבת אופנה, אבל לבסוף ויתרה על החלום, ובהמלצת אביה הלכה ללמוד כלכלה ומינהל עסקים באוניברסיטת בר אילן. "הראש שלי היה בכיוון אחר לגמרי", היא צוחקת. "אבא שלי שמע שאני מתכננת ללמוד עיצוב אופנה ואמר לי: חגית, יש לי תוכניות יותר גדולות בשבילך. בסוף החלטתי ללמוד מינהל עסקים, אבל גם אחרי הלימודים התעקשתי לא לעבוד עם אבא כי לא סבלתי את החשדנות כלפי 'הבת של'. ראיתי מה אחיות שלי עברו, איך פקפקו ביכולות שלהן, זלזלו בהן והציגו אותן כילדות של אבא", היא מתארת את הקושי, "אמרתי: אין מצב שאני עושה את זה".

ואכן, את הקריירה שלה החלה הכי רחוק שיכלה מהמותג לבייב, כיועצת פיננסית בחברת דלויט בישראל. "החלטתי לעבוד במשרה שלא קשורה לאבא, והלכתי לעבוד במשרד עם שכר התחלתי של 5,000 שקלים בחודש. עבדתי במחלקה הכלכלית שם במשך שנתיים". בגיל 21 נישאה לגרג סופייב, בחור אמריקני, שעבר בעקבותיה לישראל אחרי החתונה.

כשבתה הבכורה נולדה התרחש המפנה בקריירה שלה, ובעקבות בקשות של אביה היא נשאבה לתוככי האימפריה המשפחתית. לאחר מכן, בשנת 2012, נחתה בניו יורק כדי להוביל את עסקי היהלומים המשפחתיים בקבוצת לבייב ארצות הברית. "אבא שלי אמר לי: יש לי בניו יורק עסקים בענף היהלומים ואני רוצה שתיסעי ותראי מה קורה שם. לא רציתי. הייתי אחרי לידה ולא יכולתי לחשוב על לטוס עכשיו לארץ חדשה. ואז הוא פנה אליי פעם שנייה ושלישית ובסוף הסכמתי. נסעתי רק לשנה־שנתיים כדי לראות מה קורה, והנה אני כאן כבר 12 שנה", היא מחייכת. "אני תמיד אומרת שהבית והלב שלי הם בישראל ותמיד יהיו, בטח בימים אלו, אבל כרגע העבודה שלי היא פה ולכן אני פה".

אחת נגד כולם

ההתחלה לא הייתה קלה בכלל. "בניו יורק התקבלתי בהפניית עורף. כשבעלי החברות ראו אותי הם מיד שאלו: מה את רוצה? למה באת? אם אבא רוצה משהו שידבר ישירות איתנו. הם הושיבו אותי בחדר בקצה המסדרון והבהירו לי בכל דרך שאני לא רצויה. הם זלזלו בי וניסו להקטין אותי. הם לא נתנו לי גישה לחשבונות הבנק של החברות ולא שיתפו איתי פעולה. הייתי רק בת 25, בארץ זרה, עם שני ילדים קטנים, ומיד ליפול לתוך המערבולת הזאת שהייתי בה זה היה קשוח".

איך לא נשברת?

"ככל שיותר דרכו עליי וזלזלו בי, ככה יותר התעקשתי לבדוק ולחשוף מה בדיוק קורה שם. במשך ימים שלמים עברתי על מסמך אחרי מסמך. קראתי ארגזים של מסמכים. ואז גיליתי שאנשים ששנים סמכנו עליהם והיו יד ימיננו בעצם שיקרו והונו וגנבו. גיליתי בלגן שלם, גניבות של יהלומים וכספים שנעלמו. היה לי עסק עם אנשי עסקים ממולחים, כרישים מסוכנים, אבל הודעתי להם שזהו, החגיגה נגמרה, והתחלתי לעשות סדר בכאוס שהיה. בניתי הכול מחדש, נכנסנו למאבק משפטי ארוך וסיזיפי, ואחרי חמש שנים לא פשוטות ניצחנו בבית המשפט. ניצחנו בגדול".

היה לך ברור שתצליחו בבית המשפט?

"זה היה מסע עם עליות ומורדות, ואני כל הזמן אמרתי שהטוב ינצח. אמרתי לקב"ה: אני עושה את ההשתדלות שלי והשאר בידיים שלך. ובאמת להופיע בבתי משפט, לחטוף תביעות ואיומים ולהיות כל הזמן בקשר עם עורכי דין זה דבר נורא קשה, אבל תמיד האמנתי שאנצח. הדבר הכי כואב היה שאנשים שסמכנו עליהם במשך שנים הונו וגנבו ושיקרו. הכי קשה היה לגלות את הבגידה".

וכאילו זו לא הייתה משימה מורכבת מספיק, באותה תקופה היא מונתה גם למנכ"לית אפריקה־ישראל ארצות הברית. "שנה אחרי שהגעתי לכאן מינו אותי להיות מנכ"לית החברה. המנכ"ל בדיוק עזב, והחברה הייתה במצב קטסטרופלי. הייתי צריכה להיכנס לנעליים גדולות", היא מבהירה את גודל האתגר. "היו לחברה נכסים בשווי של יותר ממיליארד דולר ברחבי אמריקה, אך גם תביעות ובלגנים ועובדים שנטשו. לשמחתי הצלחתי לעשות שם עבודה טובה. סגרתי יותר מ־500 תביעות של בעלי דירות שרכשו מאיתנו, והגעתי לעשרות פשרות בשביל לנקות את השולחן ולהתייעל. הכנסנו שוכרים לבניינים שהיו ריקים, ניהלנו משא ומתן עם הבנקים כדי לשנות את תנאי ההלוואות וכתוצאה מכך מכרנו ברווחי שיא".

אבל העסקה שלבייב גאה בה באופן מיוחד היא מכירת מגדל הטיימס־סקוור היוקרתי במנהטן, ניו יורק. "התבקשתי למכור את הבניין ב־160 מיליון דולר, ואני חשבתי שזו טעות למכור בשלב שהבניין היה מצוי בו. החברה הייתה צריכה נזילות, אבל אני המלצתי קודם להשביח את הבניין כי היה לו פוטנציאל אדיר", היא מסבירה. "אבא שלי תמך בדעה שלי ואמר: אם זה מה שאת חושבת - כך תעשי. ככה הוא נוהג תמיד. אבא שלי סומך עליי בכל ההחלטות הכי גדולות והכי דרמטיות".

על הכף היה מונח הרבה כסף, זה לא מובן מאליו.

"לגמרי. ואגב, אני יכולה להגיד שאבא שלי הוא מעצים הנשים הכי גדול שאני מכירה. הוא האמין בי יותר ממה שאני האמנתי בעצמי", היא מודה. "איך הוא מינה בחורה בת 26 למנכ"לית אפריקה־ישראל בארצות הברית? הוא היה משוכנע שאני יכולה לעשות את זה. הוא גם זה ששלח אותי לארצות הברית מלכתחילה והאמין בי שאדע להתנהל מול אנשי עסקים ממולחים".

אולי זה טיפ להורות בכלל - להאמין בילדים בלי תנאים?

"הוא כנראה זיהה בי פוטנציאל וסמך עליי שאקבל את ההחלטות הנכונות".

ובחזרה למכירת הטיימס־סקוור. "עשינו מתיחת פנים לבניין, שיפצנו, הכנסנו שוכרים ומכרנו אותו אחרי חצי שנה לג'ארד קושנר בסכום של 300 מיליון דולר", היא אומרת בהדגשה, "כפול מהסכום שבו רצו למכור אותו רק כמה חודשים קודם לכן".

לא רק הבת של

את כבר יותר מעשור חיה ונושמת עסקים, זה שינה בך משהו?

"אני גדלתי לתוך זה. חייתי בבית שחי עסקים. מגיל צעיר שמעתי בבית דיבורים על עסקאות ועל כסף. גם גדלתי לצד אבא שהוא השראה. ובכל זאת בנקודת ההתחלה שלי בארצות הברית הייתי לבד. להגיע לארץ חדשה, שאין לך בה אף אחד שאת יכולה לסמוך עליו, שכל האנשים שהם אנשי מפתח בגדו ושיקרו. ואולי בגלל שלא היה לי אף אחד אחר לסמוך עליו, וידעתי שזה תלוי רק בי ואני חייבת לעשות את זה כמו שצריך - זה מה שנתן לי את הדרייב להצליח".

בכל זאת נקודת הפתיחה שלך הייתה בזכות היותך הבת של.

"נכון", היא מהנהנת, "זה חלק ממי שאני. אני הבת של ההורים שלי ואני הכי גאה בהם בעולם. באמת קיבלתי בחיי הזדמנויות שלא כולם זוכים להן, אבל בסוף חובת ההוכחה הייתה עליי. מהרגע הראשון כל העיניים היו עליי, כולם בדקו אותי בזכוכית מגדלת, רק חיכו שאטעה. ואם לא הייתי בעלת יכולות ולא הייתי מצליחה - לא הייתי שורדת שם יום אחד".

היו מי שקיוו שתמעדי?

"ברור. אבל אף פעם לא התעסקתי במה יגידו. תמיד ראיתי לנגד עיניי את המטרה, וידעתי שאני צריכה לעשות כל מה שצריך בשביל להשיג אותה, כמובן תוך שמירה על העקרונות שלי", היא מציינת. "גם בתקופות סוערות לא התפשרתי על חיי משפחה, על הערכים היהודיים ועל האמונה שלי ופחות התעסקתי במה יגידו".

אולי הצמחת עור של פיל, כי פשוט אין ברירה?

"מגיל קטן אבא שלי לימד אותנו לקבל החלטות עם השכל. הוא אמר: חגית, תמיד מוח שליט על הלב. זה משהו שנותן לך פרספקטיבה אחרת בכל החלטה שאת עושה".

וכאישה האתגר גדול יותר?

"אין ספק שלהיות אישה עובדת זה אתגר. אישה צריכה לג'נגל בין גידול המשפחה וניהול הבית ובין פיתוח הקריירה וההגשמה עצמית. זה אתגר יומיומי ולא כל אחת בנויה לזה".

בוודאי בתפקידי ניהול.

"אני מרגישה סיפוק במה שאני עושה, ואם את שואלת איך אני מצליחה להתנהל עם הכול, זה בגלל שאני לא עושה את זה לבד. יש לי תמיכה גדולה מאוד מבעלי. עול הבית וגידול הילדים הוא לא רק עליי. בנוסף לכך, חשוב שכל אישה שעובדת תמצא את האיזון שהכי מתאים לה בין הבית לעבודה. אי אפשר להיות מושלמות בהכול", היא מחדדת. "תמיד יש מחיר לשלם וזה בא על חשבון משהו, בין אם בבית או בעבודה. כשאישה מאושרת ומסופקת, זה גם מורגש מיידית בבית".

לבייב ובעלה סופייב עובדים זה לצד זה, חגית כמנכ"לית קבוצת לבייב ארצות הברית וגרג כראש עסקי היהלומים של הקבוצה. "צריך בעל שיש לו הרבה ביטחון עצמי בשביל שיתמוך ויפרגן לאישה חזקה. כמנהלת של כל הקבוצה אני אחראית גם על החברה שלו, אבל אנחנו עובדים טוב מאוד ביחד ואנחנו ביחד כמעט 24 שעות ביממה".

שזה יכול להיות אתגר בפני עצמו.

"זה אתגר, אבל אנחנו מסתדרים ממש טוב. כמובן שזה לא בא מעצמו, זו עבודה זוגית של שנים. חשוב מאוד שהקן המשפחתי יהיה מספיק חזק בשביל שתצליחי גם להקים משפחה וגם לנהל קריירה ולהגשים את עצמך. זה ממש לא מובן מאליו".

בברכת הרבי מלובביץ'

אתם גרים בסביבה שיש בה יהודים?

"אנחנו חלק מקהילה יהודית גדולה. את יודעת, כולם מתלהבים נורא מניו יורק סיטי, וחושבים שזה רק כיף ושופינג והשדרה החמישית והכול נורא נוצץ, אבל ניו יורק זה לא הבית שלנו. אין תחושה שזה שלנו", היא מבקשת להבהיר. "מצד שני, אם יש משהו שאני אוהבת בניו יורק יותר מאשר בישראל אלו חיי הקהילה הענפים והיהדות שהיא עם הרבה יותר עומק. הרבה פעמים אני נפגשת עם אנשים מישראל, והם לא יודעים כלום על חגים או על שבת. הם לא רוצים לשמוע, מלאי אנטי לכל מה שמריח יהדות. לעומת זאת, היהודים כאן מאוד מכבדים את הדת".

לבייב נזכרת בפגישה עסקית שקיימה עם עובדת החברה מישראל. "נפגשנו כדי לעשות התאמות לקראת סוף השנה. זה היה יום שישי, והזמנתי אותה אליי הביתה לסעודת שבת. היא עובדת אצלנו בקבוצה כבר שנים והיא אמרה לי: 'אני אגיד לך את האמת, זו הפעם הראשונה בחיי ששמעתי קידוש. איזו הרגשה מיוחדת ואיזו משפחתיות יש בסעודת שבת. מעכשיו אני הולכת לעשות את זה כל שבת עם הילדים שלי'. הייתי בהלם. לא ייאמן שאישה שגרה בארץ לא יודעת מה זה קידוש. לעומתה, אנשים שגרים באמריקה, גם כאלה שלא שומרים שבת כהלכתה, ילכו בליל שבת לבית הכנסת, יעשו קידוש וישבו לסעודת שבת עם המשפחה. יש כאן הערכה למסורת ולזהות היהודית".

אבל יש בארצות הברית גם התבוללות גדולה.

"מאוד, ולכן אחת הפעילויות הכי גדולות שלנו בארצות הברית מוקדשת לחינוך יהודי. בסוף שנות ה־80 אבא שלי נסע לרבי מלובביץ' כדי לקבל ממנו ברכה. הרבי אמר לו: אתה תהיה השליח שלי בברית המועצות לשעבר. במשך דורות שלט שם המשטר הקומוניסטי שמחק כל סממן יהודי, ובזמנו הייתה שם התבוללות מוחלטת. הרבי בירך את אבא שלי בברכת שפע כלכלי ומינה אותו להחיות את החיים היהודיים שם. ובאמת אבא שלי, שגדל באוזבקיסטן, החייה את יהדות ברית המועצות לשעבר. הוא הקים מרכזים יהודיים, מקוואות, בתי כנסת ואת רשת בתי הספר 'אור אבנר' ו'אור חנה'. כשהחלה העלייה הגדולה לישראל, המשכנו את הפעילות הזאת גם בארץ".

אבא שלך ראה את זה כמשימה שהרבי הטיל עליו?

"במאת האחוזים. מדובר בפרויקט חייו", היא אומרת בהערכה. "אבא שלי בעצמו עלה לארץ בגיל 16. הוא סיפר לנו איך כעולים חדשים הם הגיעו לדירת חדר בקריית מלאכי וסבלו מחום ומיתושים, והוא התחיל לעבוד כדי לעזור בפרנסת הבית. כך שהוא יכול להבין את האתגרים של העולים".

העובדה שאבא התמודד בילדותו עם מחסור ולא נולד עם כפית של כסף השפיעה על החינוך שלכם?

"אבא בא ממשפחה חרוצה של אנשי עמל, וכנער צעיר הוא יצא לעבוד. בגיל 19 כבר היה לו מפעל קטן לליטוש יהלומים. אבא כל החיים עבד קשה. אולי אני לא יכולה להעיד על עצמי, אבל כולנו במשפחה סופר־פשוטים ומאוד על הקרקע", היא מציינת. "חינכו אותנו שיש לנו שליחות בעולם ושהכסף הוא כלי להטביע חותם ולעשות טוב. ובכלל, כולנו אנשי עבודה. זה לא שאנחנו יושבים רגל על רגל ומחכים שאבא יעביר לנו את הקצבה החודשית. ממש לא. כולנו עובדים קשה מאוד", היא מבקשת להדגיש. "כילדה התפקיד שלי בבית היה להיות אחראית על כל מה שקשור לארגון וסדר. למדתי המון מאמא שלי, שניהלה את הבית לבדה כשאבא היה בנסיעות בחו"ל. גם את הילדים שלי אני מחנכת לעבודה ועצמאות ושלא הכול מגיע כמובן מאליו".

"לא מרגישים בטוחים פה"

הפעילות הפילנטרופית העיקרית שמובילה לבייב בארצות הברית היא הפעלת רשת חינוך יהודי, שהיא מכהנת כנשיאה שלה. "יהודי ברית המועצות היגרו בחלקם לאמריקה. לפני 25 שנה פנו לאבא שלי וסיפרו שהיהודים כאן, וספציפית בעדה הבוכרית שאבא שלי עומד בראשה, מתמודדים עם קושי כלכלי לשלוח את הילדים שלהם לחינוך יהודי. החינוך הפרטי בארצות הברית עולה הון עתק. שכר הלימוד השנתי מתחיל מ־15 אלף דולר ומגיע גם ל־50 אלף דולר לשנה לילד. זה טירוף. לכן אנשים אומרים: 'אנחנו יהודים בבית, זה מספיק', ושולחים את הילדים לבית ספר ציבורי לא יהודי שהלימודים בו אינם עולים כסף. וזה לצערי פתח להתבוללות", היא מתריעה. "אנשים לא נותנים לחינוך היהודי מספיק חשיבות".

הם כנראה לא יכולים לעמוד בזה כלכלית.

"זה נכון, ולכן היינו חייבים לפעול, כי ההתבוללות הולכת ומתעצמת בארצות הברית. אחרי הפנייה הזאת, לפני 25 שנה, אבא החליט לפתוח ברובע קווינס בניו יורק בית ספר יהודי בחינם, וכיום זה כבר התרחב לרשת מוסדות עם אלפי בוגרים", היא אומרת גאה. "נלחמנו על כל ילד כי זה הצלת נפשות מבחינתנו", היא מסבירה את הערך הרב שהיא רואה בחינוך הדור הצעיר. "ילד שלומד בבית ספר יהודי מביא הביתה את הערכים היהודיים שלמד עליהם בבית הספר, וכך מקרב גם את ההורים שלו ליהדות".

וממשיך את הדורות הבאים.

"לגמרי. מדובר במעגלי השפעה רחבים וזה מרגש מאוד. יש כאן התקרבות גדולה בכל מה שקשור ליהדות. הדת היהודית היא הדבר הכי יפה בעולם, וכואב לראות שיש אנשים בארץ שמסתכלים על זה כמשהו שמרחיק במקום משהו שמקרב לבבות", היא מוסיפה. "סוד ההצלחה שלי הוא שאני אישה יהודייה מאמינה. אני שואבת את המהות בחיים מהדת שלנו. וכאישה יהודייה יש לי סדרי עדיפויות ברורים, כמו המשפחה, שזה ערך עליון", היא אומרת נחרצות. "אם לא הייתי שומרת שבת, בטח הייתי גם בשבת בעבודה. אבל כשאת יודעת שבשבת את בבית עם המשפחה שלך זה מזכיר לך מה חשוב באמת. אנשים היום מחפשים מהות בחיים שלהם, והתורה שלנו מספקת את זה".

את שמחת תורה האחרון חגגה משפחת סופייב בביתה. "כשחזרנו מבית הכנסת, אחי סיפר ששמע שמשהו נורא קורה בישראל. למעשה, עד צאת החג למחרת לא ידענו בדיוק מה קורה. כשהתברר לנו גודל הזוועה עברנו בבת אחת משמחת החג לאבל כבד", היא נאנחת. מאז 7 באוקטובר, היא אומרת, הלב שלה עם ישראל. "זו מציאות לא נתפסת. זה נורא כואב ומפחיד. מתחילת המלחמה התגייסנו לסייע בפרויקטים מיוחדים. תרמנו מיליוני שקלים לטובת משפחות שפונו מהבתים שלהן ושוברי מזון לאלו שלא קיבלו את הסיוע הנדרש מהמדינה. היינו כתף אל כתף עם משפחות שכולות, משפחות חטופים ופצועי צה"ל. אנחנו עדיין בקשר איתם ומוודאים שהעזרה שלנו מגיעה למי שצריך, במיוחד בתקופה הקשה הזאת". משפחת לבייב גם יזמה ביקורי משלחות של קובעי מדיניות מהעולם בדרום הארץ. "היה קשה מאוד לראות את הזוועות אבל זו שליחות, חשוב שגם העולם יראה את הזוועות שקרו בישראל", היא מסבירה.

לצד זאת הם מתמודדים גם עם מה שקורה באמריקה. "בהתחלה אומנם הייתה ברחבי העולם חמלה כלפי מדינת ישראל, אבל פתאום הכול התהפך ויש אין־סוף הפגנות פרו־פלשתיניות וגילויי אנטישמיות ברחובות".

את מרגישה את האנטישמיות?

"אנחנו לא מרגישים בטוחים פה".

היום או מאז ומתמיד?

"היום יותר מתמיד. אנחנו רואים את השנאה היוקדת ליהודים, את שטיפות המוח שעושים פה לסטודנטים ולדור הצעיר. אני מתבוננת במה שקורה בקמפוסים וברחובות בארצות הברית וזה יכול לייאש, כי איך אנחנו יכולים להילחם נגד כל השנאה הזאת? אבל אני אדם מאמין, ואנחנו רואים את ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעם אחר פעם. בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, והקב"ה מצילנו מידם", היא מתעקשת להישאר אופטימית. "היהודים הם העם היחיד ששרד על פני כל ההיסטוריה. הקב"ה שומר עלינו. אז כן, עברנו פוגרומים ועברנו תלאות אבל אנחנו עדיין כאן".

לבייב מתארת עלייה דרמטית בחשש הביטחוני במוסדות היהודיים. "יש כאלו שמצניעים את היהדות שלהם ומסירים כל סממן יהודי. כיום אנחנו במצב שאנחנו צריכים להתגונן. בכל מוסד או מרכז יהודי שמנו אבטחה, כי היום לא בטוח להיות יהודי בשום מקום".

נושא המלחמה בחמאס ובפרט החטופים בעזה קרוב לליבה והיא מנסה לקדם ככל יכולתה את הסוגיה מול הדרגים הגבוהים ביותר בארצות הברית. "זה משהו שמלווה אותי כל יום. לחשוב על מה האימהות והמשפחות שלהם עוברים זה קורע את הלב". את רייצ'ל גולדברג־פולין, אמו של הרש החטוף בעזה, פגשה לאחרונה באירוע בבית הלבן. "פגשתי אמא מסורה ומודאגת מאוד מגורל בנה. כל יום שעובר הוא גיהינום בשבילה. זה רק חיזק את המחויבות שלי לנושא".

***