בחלומי הייתי מאמן נבחרת ישראל, קצת מוזר בהתחשב בכך שהכדורים היחידים שאני מסתדר איתם הם כדורי גלידה, ובכך שבצעירותי בכל פעם שהיינו משחקים כדורגל כולם היו רבים עליי כדי שאני לא אהיה בקבוצה שלהם. מה שהיה עוד יותר מוזר זה שעלינו ליורו (כן, הדבר הזה עם הכדורגל שהגברים שלכן מרותקים אליו כל ערב, אם הם במקרה לא מרותקים בצו 8 לפעילות מבצעית אי שם). אבל הכי מוזר היה ששובצנו לבית עם איראן, ועם עוד שתי נבחרות שאני כבר לא זוכר מי הן.
"מה הקשר בין איראן ליורו?" שאלתי את יושב ראש ההתאחדות לכדורגל.
"לא, כי ישראל באמת באירופה ותגיע אי פעם ליורו", הוא ענה.
"תיאורטית זה יכול לקרות", התעקשתי.
"בחלום הלילה", הוא אמר.
אז בחלומי עלינו ליורו וסיימנו את שני המשחקים הראשונים בתיקו. למשחק השלישי נגד איראן הגענו עם הגב לקיר, במצב של להיות או לחדול, בסכנת הדחה, בקיצור המשחק הזה היה על עצם קיומנו. אספתי את השחקנים לאימון מסכם, הן כדי להחדיר בהם רוח קרב ואמונה והן כדי להכין לעצמי אליבי למקרה שהכול ייכשל. "במשחק הזה כל אחד צריך לתת את כל מה שיש לו", דרבנתי אותם, "אני רוצה לראות אתכם מחויבים, מקריבים, מתפוצצים על המגרש. יאללה מלחמה!"
"אם אפשר", אמר מישהו מאחוריי, "אני ממש מבקש לא להשתמש במונחים של התפוצצות ומלחמה. אתה לא רוצה שהנבחרת תגיע להאג, נכון?"
"אם הולנד תארח טורניר בין־לאומי אני בהחלט מצפה שנגיע לשם", אמרתי.
"חכמולוג", הוא אמר. היו לו על הכתפיים דרגות של חרב עם עלה של זית וכדורגל, או אולי בעצם זה היה כדור פלאפל. הרבה דברים מוזרים קורים כשחולמים.
"מי אדוני?" שאלתי.
"הפצ"ר", הוא ענה, "ראשי התיבות של פצפצן ראשי".
"מה זה אומר?" שאלתי.
"עוד תגלה", הוא אמר, "עוד תגלה".
השופט נגדנו כי הוא בעדנו
הסקאוטינג שלנו, כלומר המודיעין, ידע לספר שהאיראנים חזקים אבל מורתעים כי יש לנו עליהם יתרון טכנולוגי מובהק. השוער שלנו, למשל, חבש כיפת ברזל שהיה רקום עליה באותיות של זהב "נ־נח־נחנו־ננוח", לסמל את העובדה שהוא יכול לשבת בנחת בפינת השער בזמן שהטכנולוגיה תהדוף את כל הכדורים שנבעטים אליו, או שלא. מערך ההגנה שלנו נחשב לטוב בעולם בזכות יכולתו הפנומנלית ליירט כל טיל שהיריב בועט, אלא אם כן הוא בועט ממש ממש חזק. גם חוליית הקישור עשתה פלאים בכדרורים מיותרים ובמסירות חסרות תוחלת לרוחב המגרש, וההתקפה שלנו הייתה פשוט קטלנית אילו הייתה לנו כזו, אבל הפצ"ר אסר לשחק התקפי כדי שיהיה משחק הוגן ולקבוצה היריבה יהיה סיכוי מולנו.
"אבל ככה בחיים לא ננצח", מחיתי.
"תוציא את הניצחון מהלקסיקון", הוא הציע, "הניצחון שלנו הוא בעצם השתתפותנו".
"אם לא ננצח נעוף מהטורניר".
"אולי, אבל לפחות נעוף מוסריים".
לא אהבתי את הגישה שלו אבל לא הייתה לי ברירה, הוא אמר שאנחנו לא ברברים כמו אנגליה וצרפת שרק הבקעה מעניינת אותם, ושאם לא אשמע בקולו הוא ילשין עליי להאג. החלטתי לא לריב איתו ובניתי הרכב שמתבסס על יציאה להתקפות מתפרצות ומיד אחר כך ירידה לבונקר תוך כדי צעקות בסגנון "אל תנסו אותנו, אל תגרמו לנו להראות לכם מה אנחנו מסוגלים לעשות!"
הצעקות עבדו יפה, אבל אחרי כמה דקות האיראנים הבינו שלא כצעקתה והחלו לשחק אגרסיבי במטרה לגמור את המשחק ואותנו. גם האוויר בריאות של השחקנים שלי התחיל להיגמר. הכדורים שרקו ליד השער, חטפנו מבול של כטב"מים (ראשי התיבות של כדורים טועים ובעיטות למסגרת), הם עשו עלינו פאולים בלי סוף, ומה שהכי עצבן זה שבכל פעם שכבר הצלחנו לצאת להתקפה השופט האמריקני עצר את המשחק בנימוק שצריך לתת להם הפוגה הומניטרית.
"השופט הזה פשוט רוצה שנפסיד", התלוננתי.
"השופט לגמרי בעדנו", לחש לי יושב ראש ההתאחדות, "בגלל זה הוא שורק לטובת האיראנים, שלא יגידו שהוא מוטה".
"אבל אנחנו נפסיד!"
"בסדר, אבל לפחות נדע שהוא בעדנו".
החלוצים הוצאו אל מחוץ לחוק
הפצ"ר הציע לחזור לשיטה שהשתמשנו בה בפעם הקודמת ששיחקנו נגד איראן, כשכל השחקנים שלנו עמדו כל המשחק על קו השער והדפו את כל הבעיטות של האיראנים. טוב, לא את כולן, כמה כדורים בכל זאת חדרו לשער והפסדנו, אבל לפחות לא הובסנו וזה מה שחשוב בכדורגל. הפעם המשחק היה די מאוזן וזה הטריד אותי כי היינו חייבים ניצחון, מה עוד שככל שהזמן עבר יותר ויותר שחקנים נפלו מהרגליים. במחצית השנייה הבנתי שחייבים לשנות מערך טקטי, הקמתי מהספסל את החלוץ המרכזי שלנו ואמרתי לו להתחיל להתחמם. הפצ"ר זינק אליי בחרדה גלויה.
"אתה לא יכול להכניס אותו למגרש, אסור לנו לשחק התקפי", הוא אמר.
"תראה מה האיראנים עושים לנו", גערתי בו, "אנחנו חייבים חלוצים".
"איפה אתה חושב שאתה נמצא, בדגניה?" הוא התעצבן, "החלוצים הוצאו אל מחוץ לחוק עוד ב־1970 כשהנבחרת שיחקה במונדיאל".
באותו רגע הקשר הקיצוני ימני שלנו פרץ לרחבה והוכשל על ידי שחקן ממוצא לבנוני שגם בעט לו בראש, ירק עליו בקשת והעלה את זה לטיקטוק. השופט הורה להמשיך לשחק.
"זה פנדל!" צרחתי עליו, "אתה לא רואה מה קורה מטר ממך?"
בחמת זעם ניגשתי אל שופט ה־VAR ודרשתי שיסתכל בהילוך החוזר. "הילוך חוזר של מה?" הוא שאל.
"של ההכשלה שהייתה פה לפני רגע!"
"אני לא ראיתי שום הכשלה".
"תבדוק בצילום".
"אין צורך", הוא אמר, "העולם מתעניין רק בעבירות שאתם עושים. בכל מקרה כבר הורדנו את זה בעריכה".
השופט, כנראה כדי להראות שהוא לא מושפע מאף צד, שרק לבעיטה חופשית נגדנו.
"תראה מה עשית", לחש לי הפצ"ר, "עכשיו אנחנו חייבים לתת לשופט משהו כדי שהאיראנים לא יגלו שהוא בעדנו. תגיד לשחקנים לעשות מסדרון הומניטרי".
"מה לעשות?"
"מסדרון הומניטרי. שיעבירו לאיראנים אספקה שוטפת של כדורים".
"אתה שומע מה שאתה אומר?", התפרצתי, "שאנחנו ניתן לאויבים שלנו תחמושת?"
"זו לא תחמושת, והם לא אויבים שלנו. זה בסך הכול ספורט".
"לא, זו מלחמה על החיים שלנו".
השוער שלנו וכיפת הברזל שלו קלטו את הכדור, אבל השופט החזיר אותו לאיראנים והטיל סנקציות על מספר 9 שלנו שניסה לחסום את המהלך.
"מהר", אמר הפצ"ר, "תגיד לשופט שאתה רוצה להגיע לעסקה".
"איזו עסקה?"
"תודיע על הפוגה טקטית־הומניטרית שבמסגרתה אנחנו לא מגיבים לפרובוקציות של האיראנים ולא מנסים לבעוט לשער שלהם".
"אבל הם כל הזמן חוטפים לנו את הכדור".
"טוב, חטיפות זה הקטע שלהם. בדיוק בגלל זה צריך לסגת ולהגיע להפסקת אש ארוכת טווח".
"ושוב יהיה תיקו", רעדתי מכעס, "זה טוב להם אבל רע מאוד לנו. אנחנו חייבים לנצח".
"אז נגיד שניצחנו, זה הכול עניין של הגדרה".
"לא", אמרתי, "זה הכול עניין של תוצאה. ולא שכחתי שמגיעה לנו בעיטה מהנקודה הלבנה".
"זו לא הנקודה", הוא אמר, "אתה מפספס את העניין".
"ואתה", אמרתי, "מפצפץ את המשחק".
"יופי", אמר הפצפצן, "גילית מה זה פצ"ר".
הוא סימן לשופט שהגיע הזמן להחליף אותי ושלח אותי לשבת ביציע. ואז התעוררתי וגיליתי שזה לא היה חלום.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***