דיו של אמונה

בין קודש לחול

אחרי שחגגנו בשבועות את יום הספר הנצחי, הגיע הזמן לשבוע הספר הארעי. תמיד מדהים אותי הפער בין הספר האלוקי שמעסיק את האנושות כבר אלפי שנים ובין הספרים האנושיים שעולים לדוכני הספרים ויורדים מהם בקצב מסחרר. ספר ממוצע שורד שלושה חודשים, בני מזל כמה שנים, ויחידי סגולה נדירים במיוחד ילוו דורות. אף סופר לא בונה על נצח, הרי אנחנו קרוצי חומר בני חלוף. גם אני שותף לחגיגה השנתית הזאת עם חלוקה ברורה לכאורה – הספר 'לעשות את עצמך' שעוסק בעבודת המידות יימכר מן הסתם בדוכן ספרי הקודש, ו'סולם גנבים' בספרי החול. ובאמת חשוב להבדיל בין קודש לחול, חשוב מאוד, אבל איכשהו החזרה לארץ ישראל אחרי אלפיים שנות ניתוק מתאפיינת גם בטשטוש בריא של הגבול הדק הזה.

ר' אריה לוינים

בואו נחשוב לרגע על 'תיאום כוונות' של הרב סבתו – מה הוא בעצם, קודש או חול? כן, מן הסתם אי אפשר לברך עליו ברכות התורה ולצאת ידי חובה, אבל הוא כולו עוסק במצווה אחת גדולה שנעשית על ידי ישראלים שעומדים על נפשם במלחמת קיום. אני מניח שספר על ר׳ אריה לוין שעשה חסדים והציל נפשות ייחשב ספר קודש, אז מה הופך ספר על לוחמי יום הכיפורים שעשו חסד והצילו חיים של עם במחיר חייהם לסתם סיפור חולין? בכלל, כל הספרים שיצאו מאז פרוץ המלחמה על הגיבורים והנטבחים וגומלי החסדים, מה זה אם לא סיפור של קודש?

ו'כעפעפי שחר' של הרב סבתו, מה הוא? נכון, המציאות מעורבת בדמיון ויש דמויות שלא היו ולא נבראו, אבל כך גם כתבו חז"ל, משלו משלים שדמויותיהם מוצבות ארצה וראשן מגיע השמימה. ובוודאי אתם אומרים עכשיו שהרב סבתו זה משהו אחר, כי הוא תלמיד חכם שאפילו שיחת חולין שלו צריכה תלמוד, אבל אני חושב שזה נכון גם לגבי ספרים אחרים. כמובן שיש כאלה שמדכדכים את רוחו של הקורא כדרכם של כותבים מיואשים או גסי רוח ולב, אבל כשמדובר בספר שלוקח את הקורא למסע של תיקון יש בזה לפעמים פעולה חזקה משמעותית מאוד. דווקא בגלל שמדובר בסיפור ולא בספר דידקטי שמכוון לתקן את הקורא, יש בו את פוטנציאל התיקון הגדול ביותר. ככה אנחנו, כשמנסים לחנך אותנו, להסביר ולשכנע, משהו בנו מתמרד, נאטם ונחסם. אבל לסיפור שמסופר בכנות ומצליח לגעת יש כוח לפתוח את אוטם שריר הלב. עם יד על הלב, אני בכלל לא בטוח שספר על מידות הנפש יצליח לחולל תנועה בנפש הדומה לזו שיצליח לחולל סיפור טוב. אין לדעת.

בשביל מה?

אני זוכר, כשיצא לעולם הסיפור הראשון שכתבתי, 'עורי צפון ובואי תימן', נזף בי חבר שלמד איתי בבית המדרש לדיינות: "בשביל מה אתה ממציא סיפורים שלא קיימים? אין מספיק בעיות במציאות?" אבל משהו בי הרגיש שזה לא ביטול תורה, ושאני לא יכול לוותר על הכוח הזה, שפתאום התגלה לי. העולם נברא במילים, האדם יוצר במילים, נע על ידי מילים, ובמקום לפחד ממילים מקוריות כדאי להשתמש בהן לטובה. נזכרתי בשיחה מרפת הידיים הזאת כשישבתי בערב השקה לספר של הרב סבתו. זכיתי שהוא הזמין אותי לשאת שם דברים, אבל דבריי היו טפלים לדברים המופלאים שאמר שם, באשכול הפיס במעלה אדומים:

"מוריי ורבותיי, כשיצא ספרי 'לקראתי מצאתיך' לאור עולם, הזמינו אותי ידידיי ואוהביי לאשכול הפיס. נתעטפתי ובאתי לילך. פגע בי בדרכי רבי משה דוד, אמר לי: אדוני הסופר, אדוני הסופר, לאן אתה הולך? שמא ללמוד תורה? או ללמדה לאחרים? אמרתי לו, ידידיי ואוהביי עורכים לי מסיבה באשכול הפיס. נאה, נאה, אמר. מן הסתם סעודת מצווה היא. וכי סיימת מסכתא? בבבלי או בירושלמי? השפלתי ראשי ואמרתי: לאו. או שמא לסעודת שבע ברכות, לשמח חתן וכלה אתה הולך? שאל. לאו, אמרתי. ואולי לפדיון הבן, שהרי כהן אתה, ואתה הולך ליטול חמש סלעים? ואולי זוהר לליל הברית? לאו, השבתי. אם כן תמהני עליך, מסיבה של חולין היא, ולסתם מסיבה של חולין שאינה סעודת מצווה אתה הולך? וכי מועד היום, או ראש חודש? וכי כך הוא מנהג יקירי ירושלים לילך ביום של חולין לסעודה של חולין? ועוד בחודש אלול, שכל אדם דואגים וחרדים לנפשם ומרבים בתשובה ומעשים טובים, ואתה למסיבה הולך? ובכלל, מי הוא אשכול זה שאתה הולך אליו? שמא אשכול ענבים שהבאישו בו המרגלים את ארץ ישראל? ומה הוא פיס זה? שמא מפייסות של יום הכיפורים העבירו אותם מהר המוריה למעלה אדומים? או שמא הגורל בין השעיר להשם ולעזאזל?

עוד אני מדבר עמו, ראה אותי מרחוק אדם אחד, חלוקו לבן ובוהק ופניו מאירות. פנה אליי ואמר: שלום עליך אדוני הסופר, שלום עליך. הו, אמרתי בפליאה, עזרא סימן טוב! שלום ברכה טובה. מה אתה עושה כאן בעולם השפל? וכי לא בעולם הדמיון אתה? או בעולם האמת? ומה עלה בדינך?

מה עלה בדיני, אין אני רשאי לומר לך, אמר. אלא שאני יושב במחיצת חכם פינטו כמו בשיעור בן איש חי בבית הכנסת זוהרי חמה בשכונת מחנה יהודה בירושלים, ואף רחמים יושב עימנו ומנגן בכינור לשמח את הצדיקים בישיבה של מעלה. אלא ששלחו אותי לעולם השפל לכמה שליחויות. לשמח לב נדכאים, להאיר פנים לאומללים, לעשות שלום בין איש לאשתו וליישר עקמומיות שבלב. שמעתי מסיבה עושים לך אוהביך. שמח בני שמח, ושמח אף אותם במעשים שכתבת. וכי קל הוא בעיניך שנער או נערה, זקן או זקנה, זוכים לשעה של קורת רוח במחיצת ספריך? וכי יודע אתה מה כוחה של שעת קורת רוח בעולם מלא צער כעולמכם? וכי לא כך אמרו חכמים: יפה שעה בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא? ולא עוד, אלא ששמעתי אומרים שיש שעלו בהם הרהורי אמונה מקריאת אותם מעשים שכתבת, וכי יודע אתה מה כוחו של הרהור אמונה אחד בעולמכם, ששקול כנגד כל חיי העולם שלנו?

אין אני מומחה ברקימת עלילות, אבל אוהב אני מאוד את ניגונה של לשון הקודש. וכל משפט ומשפט מתנגן לי בניגון אחר. ובניגון שמתנגן הוא לי בליבי, בו אני כותבו. ניגון של צער, וניגון של שמחה, וניגון של שבת, וניגון של מועד, וניגון של תקווה, וניגון של עליבות, וניגון של כאב וניגון של תפילה לאחרית טובה. אבל מעולם לא נתנגן אצלי ניגון של ציניות ושל בעלי חיצים, ומעולם לא נתנגן אצלי ניגון של ייאוש, אבל ביותר חביב עליי ניגון של אמונה. אילו היה בידי הייתי כותב את כל המעשים שלי בניגון של אמונה, אבל מה אעשה שאותו ניגון פעמים נגלה לי ופעמים נכסה ממני, פעמים מאיר לי ופעמים מסתתר. אבל באותם רגעים שהוא נגלה לי, לא בזכותי אלא בחסדו יתברך, באותם רגעים אני טובל את קולמוסי ומדיו של אמונה אני רוקם את מעשיי, ולוואי ודברים היוצאים מן הלב ייכנסו ללבבות ויוסיפו אהבה ואחווה ושלום ורעות".

על דתיים, ספרים וחסדים

יש משוררת נהדרת בשם הדסה רינת כהן. היא כתבה את 'הילד השלושה עשר', שירים מעולמם של ילדי התנחלויות וגבעות, וגם את 'יותם הקסאם ואני' – שירים מעולמם של ילדי העוטף. ובחיוך שנון היא מציבה לנו, הדתיים, מראה. אנחנו כל כך רוצים אומנות חיה אבל נקייה, רלוונטית ושתדבר גם על עולמנו, אבל אין לנו תרבות של להשקיע כסף בתרבות. ואומן שאין לו ביקוש כלכלי מתקשה מאוד ליצור. שלא יובן לא נכון, ממילא לא מתפרנסים מתמלוגים, אבל ההחלטה של ההוצאה אם להשקיע בסופר או במשורר תלויה בזה.

למזלי הטוב זכיתי וספריי נקנים, ואני מודה לכולכם על כך, אבל בשביל חבריי האומנים אנשי האמונה אני מבקש להביא את השיר היפה שלה:

יש ספר אחד / הדסה רינת כהן

יֵשׁ סֵפֶר אֶחָד לְכָל הַשְּׁכוּנָה

הוּא עוֹבֵר בַּגִּנָּה מִשְּׁכֵנָה לִשְׁכֵנָה

בְּמִנְיַן חֲצֵרוֹת בֵּין מִנְחָה לְעַרְבִית

יֵשׁ אֶחָד מְעַלְעֵל וְשֵׁנִי שֶׁמַּבִּיט

וְיַלְדֵי יְסוֹדִי כְּבָר פִּצְחוּ תַּ'שִּׁיטָה

וְהַסֵּפֶר עוֹבֵר כְּמוֹ פְּתָקִים בַּכִּתָּה

בִּחְיָאת זוּמְזוּם

בְּלִי בּוֹשׁ

כְּבָר קָרְאוּ בּוֹ

חֲצִי יוֹ"שׁ

תִּיכוֹנִיסְטִים

מְכִינִיסְטִים

סְתָם טְרֶמְפִּיסְטִים

פּוֹזָאִיסְטִים

וּמוּסַכְנִיק

וְשִׁפּוּצְנִיק

וְלִכּוּדְנִיק

וּסְתָם נוּדְנִיק

וְרַכֶּזֶת הַשִּׁכְבָה

וּמְנַהֵל הַחֲטִיבָה

וְהַגַּנֶּנֶת בַּמָּעוֹן

וְהָרַב רַבִּי שִׁמְעוֹן

כֵּן, כָּכָה זֶה כְּשֶׁדּוֹסִים

מוֹצִיאִים סֵפֶר חָדָשׁ

כָּל הַיִּשּׁוּב כְּבָר קָרָא

אֲבָל רַק אֶחָד רָכַשׁ

לתגובות: liorangelman@gmail.com

***