אחת הסצנות הראשונות בספר 'החטא ועונשו', שבהן מתחילה סערת הנפש של רודיון רסקולינקוב להפוך לטשטוש בין הזיה למציאות, היא זו שבה הוא מנסה להסתיר את הבגדים שלבש ואת החפצים ששדד במהלך הרצח הכפול שביצע.
במין אובססיה לא צלולה הוא חותך חלקים מנעליו שנדמים לו מגואלים בדם, גוזר את בגדיו לגזרים ומחביא שוב ושוב את הארנק הגזול. מאז שכתב דוסטויבסקי את התיאור הזה, סופרים ותסריטאים רבים בחרו לתאר את טשטוש הראיות שלאחר ביצוע הפשע באופן דומה – פעולות חטופות, מבוהלות, שלעיתים קרובות תוצאתן מנוגדת למטרתן ובסופו של דבר הן חושפות את הפושע.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, כי לא מדובר כאן בפושעים פליליים חלילה, גם התגובה של ארגון 'אחים לנשק' ביממות שלאחר 7 באוקטובר ביטאה דפוס התנהגות דומה. כמו בתיאור של דוסטויבסקי, גם בשורות הארגון ניכר ההלם הראשוני מתוצאות המעשה. במין תבהלה מתפרצת ביצעו 'אחים לנשק' מפנה של מאה ושמונים מעלות, ופצחו ביוזמות שמשקפות הלך רוח הפוך מזה שהניע את מעשיהם עד אז. אהבה, אחווה, קירוב, סיוע, פטריוטיות – כל סט הערכים שנעדר מהפעילות שלהם בשנה שקדמה לשמחת תורה.
העלמת הראיות שלהם הייתה כל כך מהירה ואגרסיבית, עד שאפילו בבית נשיא המדינה השתכנעו. בשבוע שעבר הודיע הנשיא הרצוג שבכוונתו להעניק לארגון את אות המתנדב על פעילותו לאחר 7 באוקטובר. הדבר עורר כמובן זעם בציבור, על רקע קמפיין הסרבנות ("הימנעות מהתנדבות") המוצהרת והמאורגנת שהוביל הארגון בימים שקודם 7 באוקטובר, אך לנשיא הרצוג הייתה תשובה: "אין קשר בין מתן האות לחמ"ל האזרחי, שהוא גוף נפרד ופעילותו מנוהלת בנפרד מזו של ארגון אחים לנשק".
הרצוג בלע כאן ברצון רב פיתיון שקוף מהסוג שמהנדסים במעבדות ליחסי ציבור. אכן, המיתוג שעליו עבדו במשך שנה במרץ רב, הלוגו של ארגון 'אחים לנשק', נעלם מיד לאחר 7 באוקטובר מהחולצות, מכלי הרכב וממרכזי הסיוע. כאילו אין דבר חשוב יותר בעת המשבר הזאת, נשלחו קובצי PDF שעוצבו בסטודיו הבית לבתי דפוס, ובתוך ימים ספורים צוידו כל המתנדבים במיתוג חדש תחת השם 'החמ"ל האזרחי'. בהתחשב ברמת הדחיפות ובסכומי הכסף שהושקעו, אין ספק שלמישהו היה חשוב מאוד לבצע את שינוי המיתוג הזה.
אך לפעמים הבעות הפנים והאינטונציה חזקות יותר מהמילים. בכתבה ששודרה בתוכנית 'המקור', חודש בדיוק לאחר טבח שמחת תורה, מצטרף העיתונאי ישראל רוזנר לפעילות חברי אחים לנשק בנחל עוז - על פי הכתובית ביום ה־14 ללחימה. רוזנר מצלם את התדריך שמעביר אייל נוה, אחד ממובילי הארגון מיומו הראשון. כשהתדריך מסתיים, עדיין לעיני המצלמות, רוזנר מבחין בפרט שלוכד את תשומת ליבו. רוזנר מקריין: "רגע לפני שיוצאים למשימה אנחנו שואלים אותם על החולצות, על המיתוג שהשתנה מעט". המצלמה עוברת לפעיל בשם ירון קרמר, שעונה בכנות: "השתנה קצת", ומצביע על הסמליל החדש על החולצה, "מקדימה החמ"ל האזרחי, מאחור סיוע אזרח", הוא אומר תוך שהוא מסתובב ומראה את גבו. בפריים הבא כבר מופיע אייל נוה, מראשי הארגון, שנשאל שאלת המשך: "אבל שמרתם על המותג" (רוזנר מתייחס לכיתוב הקטן "אחים לנשק" בחולצה). נוה נבוך מעט מהסתירה, מנסה למשוך זמן: "לא, מה זה המותג?". אחרי מעט גמגומים הוא מייצב את הטון: "ברור שנשמור על המותג", הוא אומר ונעשה בטוח יותר בתשובתו, "זה אותם אנשים, לא השתנה כלום".
אז היכן טמונה האמת, באמירה "השתנה קצת" שמגובה בהדפסות מחדש בסכומים של עשרות אלפי שקלים, או באמירה "לא השתנה כלום" שמגובה במצמוצים ובמשחקי קול? בלי להיכנס לפסיכולוגיה בגרוש, המבוכה שיצרה שאלה פשוטה של עיתונאי עם מצלמה יכולה ללמד על האמביוולנטיות של אחים לנשק בימים הראשונים שלאחר האסון. מצד אחד - הבנת החלק שלהם ביצירת התנאים שעודדו את האויב לתקוף, וחרטה מסוימת על קמפיין אי ההתנדבות המופקר. מצד שני - התבצרות כלפי חוץ בעמדתם, והאשמת הצד השני בכל הרעות החולות. שני הצדדים האלה הם האבא והאמא של אותו חמ"ל אזרחי שפרץ לחיינו.
מי הצילו את המדינה?
המיתוג החדש לא הסתכם בהדפסה של כמה חולצות ושלטים. כפי שידעה מכונת היח"צ המשומנת של 'אחים לנשק' לשטוף את מוחם של אזרחי ישראל בימי הרפורמה המשפטית, כך היא ידעה לעשות זאת כשנדרשה לטהר את שמו של הארגון. את אות הנשיא למתנדב צריך לראות רק כאירוע השיא למסע מתמשך. כבר בכתבה המצוטטת לעיל, חודש בלבד לאחר הטבח, אפשר לזהות את התעמולה הבוטה. "כך הפך 'אחים לנשק' מארגון מחאה שנוי במחלוקת לקונצנזוס לאומי", ניתנה לו הכותרת ההזויה. והתוכן כולו היה שיר הלל ארוך לפעילות של החמ"ל האזרחי, לצד ראיונות נהי ובכי של פעילי הארגון על "אנשים שהיו מקללים אותנו עד לא מזמן ואמרו לנו עכשיו 'אתם מלאכים'". סבורני שכל אדם בעל תודעה מינימלית בישראל יכול להבין שההגדרה "קונצנזוס לאומי" היא לעג לאינטליגנציה, אבל גם לשיטתו של עורך הסרט יש כאן סתירה מניה וביה. רוזנר מתעד במצלמתו את רבש"ץ נחל עוז, קיבוץ שאינו חשוד בימניות, מגרש בבושת פנים את אנשי הארגון בטענה "אני לא צריך את הפוליטיקה של אחים לנשק כאן". נראה שאכן יש קונצנזוס לאומי - להעיף את 'אחים לנשק' לכל הרוחות.
לצערנו, גם רבנים בולטים בציונות הדתית שיתפו פעולה בתום לב עם קמפיין הטיהור של 'אחים לנשק', כשערכו עם חברי הארגון מפגשים מתוקשרים והשתפכו עליהם במילים חמות. ניתן לשער שרבים מהם כבר מצטערים על כך כיום, לאחר שנחשף שוב פרצופם הצבוע ורדוף השנאה.
ביטוי נוסף לקמפיין הוא כבר שיעור באסטרטגיה תקשורתית. אם תחפשו ברשתות החברתיות תמצאו נרטיב שחוזר על עצמו שוב ושוב, ממשתמשים שונים, לגבי 'אחים לנשק': בשעות הראשונות, כשכל המערכות קרסו, 'אחים לנשק' הצילו את המדינה. נניח לרגע בצד את הפרכת הטיעון עצמו, מפני שאין זה מן הצורך, ונתבונן במה שהתרחש מאחורי הקלעים. כלל יהא נקוט בידכם: אם אנשים רבים משתמשים במילות מפתח זהות בנוגע לגוף גדול שמחזיק מערכת יח"צ משומנת – זו לא יד המקרה ולא תובנה שהתבהרה במקביל למאות אנשים. זה מה שנקרא בשפה המקצועית "דף מסרים". ניסיון השפעה על התודעה באמצעות הטמעה של ביטויים חוזרים על ידי אנשים רבים.
בחודשים שחלפו מאז הטבח המצפון הלך ושקט, ו'אחים לנשק' חזרו לסורם. הפגנות מתגרות במאה שערים, ניסיון חסימת כביש 1 עם רכב בוער, חסימות כבישים באופן קבוע, ואותה טרמינולוגיית שנאה שלא הספקנו לשכוח. הנשיא הרצוג, במודע או שלא במודע, הפך לבורג מרכזי במסע הטיהור שהחזיר להם את הלגיטימציה. הפרס שהודיע על כוונתו להעניק להם הוא הזרמת חמצן לגוף שפגע בחוסנה של מדינת ישראל ערב המפלה הכואבת בתולדותיה. לגיטימציה לסיבוב הבא של החרבתנו מבפנים, אולי לקראת מכה דומה מצפון.
מפני שאת האמת אי אפשר להכחיש – היא מתגלה בדור המידע הבלתי־מוגבל בכל חיפוש גוגל פשוט. 'אחים לנשק' התגרו בנתניהו באומרם שבספטמבר לא יהיה לו צבא. מנהיגם רון שרף הקריא בחגיגיות רשימה של "מסרבים לשרת בדיקטטורה" מעשרות יחידות בצה"ל. 37 טייסים הודיעו שלא יתייצבו לאימון במרץ הקודם, מאות מילואימניקים חתמו על עצומה שלא ישרתו אם יעברו חוקי ההפיכה, והרשימה עוד ארוכה למדי. האם אפשר לפקפק בכך שיחיא סינוואר קרא את כל הידיעות הללו בשקיקה? ואם נניח שיש מי שמפקפק, הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי אמר זאת ביושר לפני כמה חודשים: "אני חושב שהעובדה שקבוצה גדולה של אנשים קראו לסרבנות לא רק מזיקה למדינת ישראל, אלא גם הדרך שבה האויבים שלנו מפרשים את הקריאות האלו ואת הגישה הזאת מזיקה לנו".
מתנדב בלי הפסקה
בשבת האחרונה נפל בקרב ברצועת עזה אילון ויס הי"ד, לוחם שריון בן 49. אילון היה בן הגדוד שלי, גדוד 129 של חטיבה 8 – המכונה "חטיבת הזקן" על שם מפקדה בתש"ח, האלוף יצחק שדה. הייתה לנו היכרות מסוימת. במאי הקודם, ימי שיא המחאה נגד הרפורמה המשפטית, היה לגדוד שלנו אימון בצאלים. בזמן שהפריווילגים מאחים לנשק בררו את תנאי השירות המקובלים עליהם על פי דוקטרינת התיקון החוקתי שאיננו חוקתי, אילון ביקש להצטרף אליי בנסיעה משילֹה לצאלים לשבוע שרבי של תרגיל גדודי בשטח. כשהם כינסו מסיבות עיתונאים בבית סוקולוב, אנחנו הלכנו להתכנס באוהל בוער במדבר.
הוא גר בפסגות, לא רחוק מביתי. בצומת שילה הוא עלה על הרכב וערכנו היכרות לראשונה. מכאן עד צאלים יש לפחות שעתיים של שיחה. גיליתי אדם נעים, חביב מאוד ואיש שיחה. השיחה התגלגלה – איך לא – אל הסרבנות. אמרתי לו בכנות: לא שמעתי על אף אחד, גם לא אחינו השמאלנים בפלוגה, שהעלה על דעתו איזשהו רעיון של סרבנות. אז לא ידעתי שאילון עצמו הוא מתנדב במילואים, התנדבות כפולה: גם תשע שנים אחרי גיל הפרישה, וגם עם יותר משישה ילדים.
אילון סיפר שאצלם בפלוגה היו אי אלו קולות של סרבנים, אבל הוא לא מאמין שבאמת הם לא יגיעו למלחמה. בכל אופן, שנינו דחינו בשאט נפש את הרעיון ההזוי של אחים לנשק. הייתה תחושה שזה הלך רוח ששייך לטייסים, למטכ"ליסטים ולשאר יחידות האצולה הפריווילגית בצה"ל. לא שלנו, הלוחמים הפשוטים עם הפודרה הבלתי־נסבלת של צאלים.
אילון היה בצפון יחד עם כל הגדוד במשך חמישה חודשי מילואים רצופים, מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל. בתנאים לא תנאים, בקור הנורא של רכס רמים, בבוץ הבלתי־נסבל ששרשראות הטנקים יוצרות, בגעגוע ובדאגה למשפחה שבבית. הוא חזר הביתה בתחילת מרץ, מרגיע את המשפחה שהצו הבא הוא רק לסוף הקיץ. ואז, כמה ימים לפני תחילת חודש יוני, הוא והחטיבה כולה הוקפצו לעזה, לציר נצרים. אבל גם אז, כשהוא אוטוטו בן חמישים ואחרי חצי שנה של מילואים בצפון, לא היה לו ספק. לא "הפסקת התנדבות" ולא שאר פלפולים, רק "הנני". "הנני" טוטאלי, כזה שלא עושה חשבונות, אותו "הנני" שהאחים האמיתיים לנשק אומרים בכל פעם שמתקבל צו באזור האישי של אתר המילואים. "הנני" טוטאלי - עד כדי מסירת הנפש.
לתגובות: yoniro770@gmail.com