ערב זמן מתן תורה התאחדו רבנים בישראל וחתמו על מכתב הרבנים. אכן רבנים, מוסרי תורה ואמונה, אמורים להביע דעת תורה על חשיבות המצווה להצלת ישראל מיד צר, ובהחלט ראוי שהרבנים בציבור הדתי־לאומי יחזקו את מוסרי הנפש במלחמה, ובהם בני תורה שסגרו את הגמרא ויצאו לקרב.
החיזוק חשוב מול הצהרות שונות ומשונות המציגות אותם כחוליה החלשה בעולם התורה. יחד עם זאת אסור לשכוח שישנם גדולי תורה הסוברים אחרת בתרגום הדברים הלכה למעשה. עולם התורה לגווניו, כולל ראשי ישיבות מוכרות, התחבטו בשאלת הגיוס לאורך שנות התקומה בעשורים האחרונים.
במודעה המשודרגת, שאליה הצטרפו רבנים נוספים, נכללה הערכה לחשיבות הבלתי מעורערת של לימוד התורה לצד פנייה לעורר לתפילה, לעצה טובה ולחיזוק העומדים בראש המערכה, וגם שורה אחת הקוראת לראשי הצבא להיערך לגיוס ההולם את החברה החרדית.
ולמרות זאת המכתב מעלה כמה שאלות נוקבות: ראשית, האם הרבנים לא יודעים שקריאה זו מתדלקת קמפיין ענק שנלחם בכל ניסיון ליצור חקיקה הגיונית פוליטית, ציבורית ומעשית? המלחמה הזאת החלה הרבה לפני שמחת תורה, ולא מתוך דאגה למצוקת הצבא. הקריאה לחקיקה מסתמכת על פסיקות משפטיות מפוקפקות, מתערבת בעניינים ערכיים וחברתיים בגישה המשפטית שהורסת כל חלקה טובה ומעכבת פתרונות סבירים, מותאמים לקשיים ולמורכבות של הסוגיה.
הציפייה הבסיסית מרבנים הדוגלים במעורבות בעולם המעשה, שאמירתם התורנית לא תהיה מנותקת מהבנת המורכבות החברתית והפוליטית. שיראו כי הקריאה הזאת הולמת תהליך טבעי שמתרחש בחברה החרדית המגוונת, שעם גידולה המבורך מתרחב המעגל של כאלה שאין "תורתם אומנותם", ובאופן טבעי על פי דעת גדולי רבנים הם מיועדים לגיוס. אבל לא תחת לחץ דורסני שהוכח כפוגע בתהליך. קריאות והצהרות כאלה פוגעות בתהליך העדין, תורמות להצהרות קיצוניות משני הצדדים ויוצרות קיטוב ושנאה בעם (האם קרע בעם זה לא עניין דתי ואמוני?). קשה להתעלם גם מהקריאה הרעיונית שביקשה "להתעלות מעל לשיקולים הפוליטיים". האם זו תמימות, או התעלמות גסה מדרכי הטיפול בבעיות מורכבות?
שנית, מאנשי 'תורה ואמונה' יש ציפייה להדגשת המבט האמוני המשמעותי כל כך בשדה הקרב. נדרשת התבוננות בתרדמה מול ההפתעה שחיזקה פורעים מול צבא חזק (לא יד ה'?), ובניסי הצלה מחד גיסא מול האסונות מאידך גיסא. גם פעולות צבאיות מתוחכמות הן כחוט השערה לשבט או לחסד. האם הציבור הדתי חדור באמונה הזאת לעומקה ולרוחבה? בעיניי תפקידכם, רבני ישראל, לחזק היטב את היסוד הזה, להבהיר עד כמה המערכה תלויה במצבנו הרוחני ובתפילותינו. דווקא אנשי חינוך מבינים כמה קשה לפתח גאוות יחידה שתוביל לדבקות במטרה. לכן, לפני שמחנכים לפתיחות ולהבנת השונה, צריך ליצור דבקות במטרה שתחזיק את היחידה המובחרת של לומדי התורה. לא די להביע הערכה ולציין את החשיבות של לימוד התורה, אלא יש להיות מודעים לקלות שבה ניתן לגרום לרפיון אצל הלומדים, ולכם הרי ברור שרפיון כזה מסוכן לעם ישראל, לצבא ישראל, תמיד ובפרט בעת כזאת.
לסיום, בהיותכם רבנים שנושאים ברמה את דבר ה', מדוע אינכם מוחים כראוי על שילוב בנות בצבא? מדוע אינכם מפצירים בבנות דתיות ותמימות שלא יהפכו לחלק ממהלך הפוגע בקדושת המחנה (חוץ מהפגיעה בחוסן הצבאי)? האם דין זה לא כתוב בתורה וברמב"ם?
אין ספק שמצוקת המילואים בחזית ובעורף מעוררת לזעקה. אין ספק שיש מקום לתזוזות רעיוניות ומעשיות בחברה החרדית. אבל אתם נגררים למלחמה שהכריזו תינוקות שנשבו. מלחמה שמובילה לשסע בעם, שמזיקה לכל ניסיון שינוי אמיתי בשטח ופוגעת בערכים רוחניים אמיתיים. אם לזעוק, אז מול מערכת הביטחון, בקריאה לעריכת תיקונים שיובילו ליעילות הצבא בכל התחומים, וגם יביאו לאפשרות של שילוב חלק מהחרדים במערכת הצבאית.
ובעזרת אלוקי מערכות ישראל, נזכה לניצחון, לגאולה ולישועה בקרוב.