היום לפני 50 שנה, בט"ו בסיוון תשל"ד, 5 ביוני 1974, בוצע ניסיון ההתנחלות הראשון של גרעין אלון מורה, בסיוע גוש אמונים, במחנה חורון מדרום לשכם.
3 ימים אח"כ פונו חברי הגרעין בכוח בידי חיילי צה"ל בפקודת ממשלת יצחק רבין. עוד שבעה ניסיונות העלייה לקרקע לוו במאבקים עם ממשלת רבין הראשונה, ונכשלו. רק אחרי הניסיון השמיני בתחנת הרכבת הטורקית הישנה ליד סבסטיה, בחג החנוכה תשל"ו, ניתן האישור להקמת יישוב בשומרון. חברי הגרעין התיישבו במחנה קדום, במסגרת 'פשרת קדום' המפורסמת. הגרעין הזה הצמיח לבסוף מעל מאה יישובים בכל יהודה ושומרון.
בעוד 3 שבועות, בט' בתמוז, נציין 20 שנה לפטירתה של המשוררת נעמי שמר. באותה פרשת התיישבות בסבסטיה, הצטרפה נעמי שמר לשיירה של תומכי גרעין אלון מורה שיצאה מנתניה (בראשה צעד מאיר הר-ציון, לוחם יחידת 101 המהולל). כשהגיעה השיירה לסבסטיה נעמדה נעמי על במה מאולתרת, ובפני חמש מאות הנאספים קראה שיר חדש פרי עטה:
"בַּדֶּרֶךְ לְכָאן / פָּגַשְׁתִּי אִישׁ מְאֹד מוּזָר / שֶׁהָלַךְ כְּמוֹ סַהֲרוּרִי / מִלְמֵל לְעַצְמוֹ בְּשֶׁקֶט וְאָמַר: / עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת אֲנִי שׁוֹמֵעַ / קוֹל פַּעֲמוֹן גָּדוֹל מְצַלְצֵל / אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שַׁיָּכֶת לְעַם יִשְׂרָאֵל!
[...] אִישׁ מוּזָר, אָמַרְתִּי, תִּתְבַּיֵּשׁ / סִיסְמָא כָּל כָּךְ יְשָׁנָה / הֲרֵי אַתָּה מִחוּץ לַתְּחוּם וּמִחוּץ לַקַו / וּבְעִקָּר - מִחוּץ לָאָפְנָה.
[...] וְאָז רָאִיתִי מִסּבִיב / אֶת עַשְׂרוֹת וְאֶת מְאוֹת וְאֶת הָאֲלָפִים / אֲנָשִׁים כָּל כָּךְ מוּזָרִים / אֲנָשִׁים כָּל כָּךְ יָפִים / וְקוֹלָם בְּמַקְהֵלָה גְדוֹלָה / כָּרַעַם הָרָחוֹק מִתְגַּלְגֵל: / אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שַׁיָּכֶת לְעַם יִשְׂרָאֵל! / וְאָז – מיושֶׁנֶת לְלֹא תַּקְנָה / וְסֶנְטִימֶנְטָלִית לְלֹא רַחֵם – / אָמַרְתִּי / אֲנָשִׁים מוּזָרִים - לוּ יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם!"
לא במקרה בחרה נעמי שמר ז"ל לכנות את המתנחלים, אהובי נפשה, בתואר 'איש מוזר'. כי מי לא לעג אז לחברי הגרעין? טענו שהם חולמי חלומות דמיוניים, הוזים שכל המטרה שלהם היא רק פוליטית.
מאמר המערכת של עיתון 'הארץ' בי"א באב תשל"ד, 30 ביולי 1974, יום אחרי ניסיון ההתנחלות השני בתחנת סבסטיה, קבע כי "פרשת ה'התנחלות' בתחנת הרכבת הישנה של סבסטיה היתה לנחלת העבר... מה שהתחיל בקול תרועה נסתיים בקול דממה דקה". יעקב שרת, בנו של ראש הממשלה השני משה שרת, כתב במעריב בכ"ה בתשרי תשל"ד, 11 באוקטובר 1974, אחרי 'מבצע הקפות' (שנערך במוצאי שמחת תורה תשל"ה, והסתיים אף הוא בפינוי המתנחלים): "אילו הניחו למפגינים להתנחל בשלווה וללא פרסומת כלי התקשורת הרעבתנים, ספק רב אם היה נולד מתוכם ישוב קבע אחד לאורך ימים ושנים". שבוע אחריו, בב' בחשון תשל"ה, 18 באוקטובר 1974, כתב פרופ' ירמיהו יובל ב"הארץ": "כאשר תפוג סערת ה"התנחלות", ברור כי יישובים יהודיים לא יישארו - דבר שכנראה לא היה בכוונת המפגינים עצמם". ובמדור הסאטירי של "העולם הזה" באותו שבוע, 16 באוקטובר 1974, נכתב: "(מתנחל) אתה יוצא לדרך. הצטייד בשמיכות ובסנדוויצ'ים ליום אחד... מה אתה עושה פה? פה לעולם לא יפנו אותך. חזור מיד לשביל הראשי. התעייפת? הקם התנחלות במקום בו אתה נמצא והמתן לאוטובוסים של צה"ל שייקחו אותך הביתה. ...אף אחד לא בא לפנות אותך? חזור הביתה בטרמפים".
ואלו רק קומץ דוגמאות. גם נעמי שמר עצמה שילמה מחיר אישי על שהעזה לחשוף את עמדותיה הפוליטיות. שוב ושוב היא הותקפה בידי שותפיה האידיאולוגים לשעבר, אנשי השמאל, ובעיקר מהתנועה הקיבוצית שהפכו גם אותה ל'אשה מוזרה'. "אם בת כנרת לשעבר יוצקת את שמן המשחה על סבסטיה כיורשת דגניה ומרחביה, ולא על עין יהב, עין זיוון וגלגל, תחול אשמת שומרון עליה" כתב עליה הסופר יריב בן אהרון, חבר קיבוץ גבעת חיים מאוחד, בנו של יצחק בן אהרון מראשי הקיבוץ המאוחד.
בראיון לדב גולדשטיין ב'מעריב' בח' בטבת תשל"ה, 12 בדצמבר 1975, אמרה נעמי שמר: "אילו השתקתי בקרבי את המחאה הזאת, את ההכרח להגיד, הייתי משתקת את עצמי. עברה עלי תקופה ארוכה של שתיקה. אני מוכרחה להגיד מה שיש לי על הלב, באופן מיידי, עכשיו! וזהו. רק זה. רק להגיד מה שיש לי בלב". וכששאל אותה גולדשטיין "ואם מה שיהיה לך על הלב יישאר בתחום המוגדר של התנחלות..." קטעה אותו נעמי שמר: "התיישבות, תעשה לי טובה, התיישבות..." כששאל אותה גולדשטיין "היו שנתרחקו ממך בגלל עמדותיך?" היא גילתה: "היו שחדלו להגיד לי שלום". "ואת מצטערת?" היקשה גולדשטיין. "לא!" ענתה בפסקנות.
היום, אחרי 50 שנה, איש לא יחלוק על כך שההתיישבות ביו"ש היא עובדה קיימת שאין עליה ערעור. המתנחלים כבר מזמן לא 'אנשים מוזרים'. יותר מכך: ממרחק של יובל שנים, אנחנו מלגלגים על אלו שניבאו אז ש"ברור כי יישובים יהודיים לא יישארו".
המחשבה שניתן להקים כיום יישובים בדרום לבנון וברצועת עזה לחלוטין איננה ריאלית. רעיון שנשמע הזוי על פניו. מי שמדבר על כך נחשב, ובצדק, ל'איש מוזר', הזוי. אבל מי אמר שחלומות והזיות לא מתגשמים בסוף? איך אמר הרצל בתום ועידת באזל: "בבאזל יסדתי את מדינת היהודים. לו אמרתי זאת היום בפומבי, הייתה התשובה צחוק מכל עברים. אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד חמישים שנה, יכירו בה הכול". נחכה עוד 50 שנה ונראה מי צדק.