בפרשתנו נקרא מחר שני פסוקים ייחודיים: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י, לה-לו).
כידוע, בספר התורה אין להוסיף סימני פיסוק ואפילו לא ניקוד, אם כן מפליא הדבר שאנו מוצאים בספר התורה שתי נו"נים הפוכות, לפני ואחרי פסוקים אלו. מה סיבת הדבר?
נחלקו בכך תנאים בגמרא מסכת שבת (קטו, ב-קטז, א), לדעת תנא קמא הנו"נים מהוות כעין סימן שמקומם לא כאן אלא בפרשת דגלים, והובאה בבהעלותך, כדי להפסיק בין הפורעניות. אולם מפליאה דעתו של רבי שאומר: "מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו". מחדש רבי שאם עד כה ידענו שיש חמישה חומשי תורה, הרי שלמעשה ישנם שבעה – בראשית, שמות, ויקרא, במדבר עד פרשת "ויהי בנסוע אהרן", במדבר לאחר "ויהי בנסוע אהרן", דברים. ועדיין קשה – האם שני פסוקים נחשבים כספר? איך הדבר ייתכן! ואם כן, מה ייחודם של שני פסוקים אלו?
השבוע נסעתי לנחם את משפחת ויס בפסגות, בנפול הרב אילון ויס הי"ד. הרב אילון היה ר"מ מקביל אלי כשחינכתי בחטיבת הביניים בני צבי, אהבתי אותו מאוד, והיינו בידידות גם במהלך השנים מאז. בשבעה סיפר לי אביו, ייבדל לחיים, גיורא, שבתום ההלוויה ניגש אליו חייל לנחמו, ואמר לו: הכרתי את בנך יום אחד בלבד. וכך סיפר:
"סופחנו לגדוד של אילון כמה ימים לפני חג שבועות ועסקנו בחישוף הבתים בציר נצרים. בליל שבועות סיימנו פעילות של שעות רבות והיינו עייפים מאוד. עלינו לחדרים במוצב והתחלו להתכונן לשינה. לפתע דפיקות על הדלת – "כל הדתיים לרדת למטה".
אילון הי"ד עבר מחדר לחדר, דפק על כל הדלתות וביקש מכולם לרדת למרכז הפלוגה. היינו עייפים מאוד, אבל אמרנו לעצמנו: אם הסבא הזה יכול, גם אנחנו יכולים. וכך ירדנו עם הבגדים המיוזעים, חמושים בנשקים ועוד לבושים באפודי הקרב, והתאספנו במרכז הפלוגה. אמר לנו אילון: עכשיו ליל שבועות ומנהג ישראל לעשות תיקון בליל שבועות. אמנם אנחנו בפעילות בצבא, אבל עלינו להתאחד עם מה שכל עם ישראל עושה בלילה זה. נראה לי שכדאי שנעשה את התיקון בעמידה כדי שלא נירדם. וכך, בלי ספרים, לימד אילון שיעור במשך כחצי שעה, ואחר כך הלכנו כולנו לישון. את תיקון שבועות הזה לא נשכח לעולם. כששמענו את הבשורה הקשה על נפילתו, החלטנו כל משתתפי ה"תיקון", להגיע להלווייתו".
אינני יודע חשבונות שמים, אבל ייתכן שזמן קצר זה של תיקון בתוככי עזה, בעמידה עם נשק ואפוד, היה חשוב לפני הקב"ה, כמו, ואף יותר מתיקון ליל שבועות בו מלמדים שיעורים ראשי ישיבות, דיינים, או מרצים בעלי שם – במשך לילה שלם, מול שולחנות ערוכים.
תיקון ליל שבועות זה, האף שקצר היה בזמן, גדול הוא מאוד באיכותו.
מפרש החזקוני את ייחודה של פרשת "ויהי בנסוע אהרן": "קומה ה' ויפוצו אויבך - זו היא תפילת הדרך. שובה ה' רבבות - יהי רצון שישובו הרבבות והאלפים למקומם במספר ולא יפקד ממנו איש. שובה כמו והשיבה דוגמא ושב ה' את שבותך שהוא כמו והשיב". (חזקוני וראה אבן עזרא: "כאשר יראו שקמת לעשות מלחמה, מיד יפוצו אויבך")
לאמור, "ויהי בנסוע אהרן" הוא התפילה לפני היציאה לקרב, אותה אומר הרב הצבאי לפני הקרב בתפילה לניצחון, ולשיבה של כל הכוחות בשלום. תפילה זו איננה רק תפילה פרטית של הכוחות, אלא כל האומה מאוחדת איתם, והשכינה נוסעת עמם.
רגעים נשגבים כאלו, המבטאים אחדות כזו, מתוך מסירות נפש של קרב, של כל העם ושכינה עמהם, אינם שני פסוקים. הם ספר בפני עצמו, שאף שקטן הוא בכמות – נשגב הוא.