פתאום היא הגיעה בווטסאפ, ההזמנה למסיבת הסיום של החוג, ואיתה נחתה עליי כמו משום מקום הידיעה: שנת הלימודים נגמרת. פתחתי את היומן (כן כן, עדיין יש לי אחד כזה עם דפים אמיתיים), יישרתי את העמוד והעתקתי את השעה ליום המיועד. אחר כך הצטרפו עוד תאריכים ופעילויות משותפות עם הילדים. הרי כל שנה זה מגיע, החודש של סוף שנת הלימודים, עם ערבי הורים וילדים, טיולי סיום ומופעים חגיגיים. בציר נאה של שנת עבודה.
ולמרות שהימים האלה הם הכי לא שגרתיים בעולם, מתברר שזה קורה גם השנה. ולהזמנות מצורפות הוראות מדוקדקות מתי החזרות ומה התלבושת הרצויה, כמה אנשים מותר להזמין, ונא לא להביא תינוקות, ויש קצת לחץ ותסרוקת מיוחדת, ואפילו טיפונת איפור, רק לכבוד האירוע.
מצד אחד, מי בכלל יכול לעשות סלפי מחויך למצלמה עם הילד המסיים? ומי יכול לשבת בקהל ולמחוא כפיים בקצב? הראש נודד הרחק ממצגת הסיכום של המורה אל טרדות התקופה, מסרב לעקוב אחרי קבוצת התלמידים שמתחלפים על הבמה. וכל זה אם הצלחת בכלל להגיע למסיבת הסיום כשהבעל במילואים, ואוף שוב צריך בייביסיטר לקטנים. ועוד לא התחלנו לדבר על אלה שמסיימים את שנת הלימודים כתלמידים זמניים, נפרדים מהחברים ולא יודעים היכן יהיו בשנה הבאה. עוד רגע יגיעו רשימות הספרים לשנת הלימודים תשפ"ה. לקנות או לא לקנות? מה עם התלבושת?
בכל שנה ההורים מקטרים על מסיבות הסיום, אבל הפעם באמת שאין כוח לחגוג. אך המסיבות, לא אכפת להן, הן ממשיכות להיות כאן עם כיבוד של בורקסים וקרואסונים, אבטיח ומלון. כמו הזריחה והשקיעה, כמו הימים החולפים, כמו הילדים שגדלים בלי שבכלל נשים לב.
כן, אנחנו לא כל כך שמים לב. כבר חודשים רבים אנחנו מוטרדים בעניינים הגדולים של החיים. בביטחון, בבית, במשפחות, בחיים ובמוות ובפציעות. כבר חודשים רבים קורים פה אירועים מטלטלים, ואנחנו לא מתעכבים על הדברים הקטנים והטובים שמתרחשים יום יום ונראים לנו מובנים מאליהם. אז טוב שהמסיבות האלה מתקיימות וכמו תמרור הן מזכירות לנו לעצור ולראות שהופ, הילדים גדלו בשנה, והתפתחו והתבגרו קצת מהר מדי. ואולי בכל זאת ננסה להתרכז בהופעה ולראות איך הם התקדמו בנגינה או בריקוד או בכדורגל, ומה עבר עליהם בבית הספר. בעולם כאוטי כל כך, מעט הדברים שעוד עומדים על תילם פחות או יותר בסדר הנכון הם עוגן.
הידד למורים
ואם כבר ילדים, אתם זוכרים שתמיד מסבירים לנו איך לתווך להם אירוע לאומי קשה? אסון חלילה? שריפה גדולה? כמה אנחנו משתדלים שהם לא ישמעו את החדשות מהרדיו ברכב, בדרך לבית הספר, או מהסלולרי. אנחנו רוצים להיות הראשונים שמספרים להם כדי להנגיש, כדי להסביר, כדי שלא ייבהלו יותר מדי וייחסך מהם הקושי. אז השנה אין איך לסנן, אין טעם. הילדים חיים בתוך המציאות של המדינה הזאת כבר הרבה מאוד חודשים. זה לא סרטון פה או סרטון שם אלא מדינה במלחמה, ואנחנו לא יכולים להגן עליהם מפני המציאות. היא כאן ונוכחת. הגדולים יותר ממש בתוך זה. הם מתנדבים אצל משפחות מגויסים, לומדים על הנופלים ויוצאים בעקבותיהם למסעות, ומקיימים תפילות להחזרת החטופים. אבל גם הקטנטנים, אלה שאנחנו חושבים שהם מוגנים, הם לגמרי חלק מהאתגר של כולנו. הם אולי לא יודעים לקרוא אותיות, אבל יודעים לקרוא אותנו. הם מרגישים שאנחנו עצבניים יותר, שאנחנו לא מתגלגלים מצחוק כל כך בקלות, שאין לנו חשק לשחק, שאנחנו מודאגים ולפעמים בוכים. השיחות שאנחנו תמיד מנהלים במטבח רק כשהם ישנים עמוק, מגיעות עכשיו לאוזניהם גם בלי שנרצה.
ילדים רבים ירדו השנה בהישגים הלימודיים. הלימודים פשוט לא בראש סדר העדיפויות. כמו המבוגרים, הם היו עסוקים בהישרדות, בלעבור את השנה הזאת עם הראש מעל המים. הרבה דברים שהכירו וידעו השתנו, הביטחון במושגי היסוד של החיים התערער וכשזה כך, שינון תרגילים בחשבון והשתתפות פעילה בשיעור ספרות לא תמיד מדברים אליהם. ועדיין הם מסיימים את השנה הזאת עם מרץ וכוחות ורצון לעשות. מחילה מהמורים, השנה הציונים בתעודות הם בכלל לא אישיו, אלא היכולת לקום בכל בוקר מחדש ולהתנפל על החיים כמו שרק ילדים יודעים. כשאני רואה את הבנות אוספות כסף למדריכה של האולפנה ומתכננות לה מסיבת פרידה, כשהן יושבות ביחד ומתארגנות לצאת לסרט, אני נזכרת שיש כמה דברים שעוד קורים כמו שהם צריכים לקרות. אני מוחאת להם כפיים, ועל הדרך מסניפה מהם נשימה או שתיים של כוחות.
רגע, מורים יקרים. נכון, בעיניי הציונים פחות מעניינים השנה (האמת היא שאף פעם לא התרגשנו מהם פה בבית, אבל זה לטור אחר). אבל בלי קשר לזה, מגיע לכם כל הכבוד. איך צלחתם שנה כזאת, עם מלחמה שנמשכת לאורך חודשים ארוכים. איך קמים בבוקר לעוד יום כשהבעל במילואים או הבן מגויס או המשפחה המורחבת מתמודדת עם אתגר של פציעה או שכול. איך נכנסים לכיתה בכל פעם מחדש אחרי מהדורת חדשות מערערת, מחייכים לתלמידים ומשמשים בשבילם אי של יציבות והכלה. וכל כיתה עם הסיפור שלה וכל ילד עם הבית שלו. ואיך בתוך כל זה נשארים יצירתיים ואופטימיים, כי מי שמחנך ילדים חייב להיות אופטימי ולהאמין בטוב. ואיך אפשר לשדל את הילדים ללמוד למרות שהם לא בעניין. ועוד לא דיברנו על ההיעדרויות הארוכות של אנשי הצוות בגלל מילואים, או של המורים המילואימניקים, שצריכים להחזיק גזרה ומשפחה וכיתה ביחד. וגם לא דיברנו על המורים המפונים. אז מורים יקרים, כל שנה, אבל אולי במיוחד השנה, תדעו שפעלתם באחת הזירות החשובות ביותר בחברה הישראלית. בחזית הדור הבא שלנו. והקשבתם ונרמלתם והתאמתם והנגשתם ועזרתם לילדים לנווט בתוך מים סוערים מאוד. אז מכל הלב תודה. הלוואי שבשנה הבאה יהיה טוב יותר.
אם עקבתם עד לכאן, אז הבנתם. אנחנו עומדים בפתחו של החופש הגדול. הגדולים סיימו היום את המסגרת, הצעירים ימשכו עוד קצת. אבל איך שלא תסובבו את זה, הוא כאן. הילדים שלנו יוצאים אליו עם רצון גדול לבלות, לנקות את הראש, להירגע ויש ממה. אבל הקיץ הזה אין להם הרבה צפון לעלות אליו. גם כאן המובן מאליו נעלם. נדרשת חשיבה מחודשת, משותפת, מה בכל זאת עושים ואיך מבלים עם מדינה מקוצצת שטח. לצערי אין לי פתרונות טובים. אבל היי, לפחות הנחתי פה את סימן השאלה.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***