גלעד אמשלום, קלינאי תקשורת, פסיכותרפיסט ומומחה לבריאות הנפש בגיל הרך, מספר בראיון לערוץ 7 על התסמינים שמפתחים ילדים שפונו מבתיהם באזור הצפון והדברים מובילים להתפרצויות זעם, אלימות, רגרסיות התפתחויות ועוד.
אמשלום, שהקים יחד עם עמותת 'יעדים לצפון' וקרן רש"י משחקייה בטבריה עבור המפונים, מספר על התופעות אותן הא פוגש במפגש עם הילדים שכבר מעל שמונה חודשים אינם בבתיהם ולפי שעה לא נראה באופק סיומה של התקופה הזו.
"בתקופה שהיינו במלון והקמנו את המשחקייה ההתנהגותית ראינו מנעד רחב של שינוי בהתנהגות של ילדים בגיל הרך, ושינוי ההתנהגות הזה מעיד על שינויים דרמטיים באורח החיים היומיומי של אותם ילדים ומשפחות. בהיבט המקצועי אנחנו אומרים שילדים בגיל הרך זקוקים לשלושה דברים כדי למצות את הפוטנציאל ההתפתחותי שלהם, וזהו מרחב וסביבה נגישה ומותאמת להם, מבוגר משמעותי שמספק להם את הצרכים ושתהיה להם פניות, ויסות רגשי למימוש כל הדברים הללו. במעבר לבתי המלון יש פגיעה בשלושת הפרמטרים הללו. המרחב לא מותאם לילדים, ההורים נמצאים איתם אבל עסוקים בהרבה דברים והדבר השלישי הוא הסטרס המורכב שהם נמצאים בו".
הדברים מובילים כאמור לשינויים בהתנהגות שמעיד על פגיעה התפתחותית שיכולה להופיע בהמשך הדרך, אומר אמשלום ומספר על סימפטומים שמתגלים בגילאים הרכים ביותר, החל משינויים בהרגלי אכילה ושינה "שזה הדבר המשמעותי ביותר שניתן לראות". כמו כן, הוא מציין, "אנחנו רואים ילדים שמשחקים פחות וחוקרים פחות את הסביבה שלהם, ילדים שלא מווסתים רגשית, כלומר שהם עסוקים בניסיון להיות רגועים, בוכים הרבה או זקוקים לעזרה ממבוגר, או ילדים שהופכים למופנמים יותר, שקטים יותר ופחות נוכחים. כל אלה מלמדים שהמרחב שבו הם נמצאים לא מאפשר להם התפתחות מיטיבה".
הגילאים עליהם מדבר אמשלום ואותם פגש במשחקייה שהקים הם בעיקר "גילאי לידה עד גיל 6 כשהגילאים הקריטיים הם לידה עד גיל 3, שלוש השנים הקריטיות להתפתחות לחלקים מוחיים שמתפתחים בשנים הללו. לשנה של ילד שלא מקבל את הצרכים הבסיסיים שלו, בגלל הסיטואציה והמציאות המורכבת, יש מחירים כבדים יותר מהמחיר של נער, ולכל שנה כזו תהיינה השלכות בעתיד לילדים, למשפחות ולחברה שתידרש להתערבות משמעותית יותר לאחר מכן".
בהמשך הברים באים לידי ביטוי גם בהתנהגות אגרסיבית והתפרצות זעם ש"הם רק קצה הקרחון כשהחלק הבסיסי לא מקבל מענה כמו מבוגר זמין ומערכות חינוך מותאמות, ומרחב מחיה שמותאם לגיל הרך. התופעות הללו יוצאות החוצה ואנחנו רואים אגרסיביות משמעותית, בעיות התנהגות מה שנכלל בהגדרה של חוסר ויסות רגשית. הדבר לא מאפשר להם לרכוש כישורים בסיסיים, מה שיכול לפגוע בכישורים שפתיים ובחלקים אקדמאים בהמשך הדרך ובכל מה שנוגע להתפתחות רגשית מול ילדים בני גילם ומבוגרים".
אמשלם מדגיש כי "אם זה קורה לשבוע חודש או חודשיים מילא, אבל כאן מדובר בשמונה חודשים של מרבים לא מותאמים, ובנוסף יש כאן חוסר וודאות מצידם של המבוגרים האחראיים עליהם, וכשאין יכולת לייצר וודאות ותקווה לילדים זה הופך את האירוע ליותר מורכב".
לשאלתנו אם למערכת המקצועית יש דרך לנתב חזרה את הילדים אחרי שישובו למסלולם השגרתי, משיב אמשלום ואומר כי "אחד הדברים המעודדים עבור מי שעובד עם הגיל הרך הוא החוסן. לילדים יש חוסן ויכולת להתגבר ולצמצם פערים, אבל מדובר במציאות שהמערכות המקצועיות לא הכירו, ולכן המדינה הרשויות והמערכות השונות בחינוך וברווחה יצטרכו לקחת בחשבון שיהיו לא מעט ילדים שלא היו במסלול של עיכוב התפתחותי ונכנסו אליו. המענה יצטרך להיות יצירתי והוליסטי, ככל הנראה במסגרות החינוכיות הקיימות כי הצוותים החינוכיים הם שרואים את הילדים לאורך רוב היום לבד מההורים, אבל ההתמודדות לא תהיה פשוטה".
עוד שאלנו את אמשלום אם יש גם צדדים חיוביים למציאות שאליה נקלעו אותם ילדים, אולי פיתוח כוחות הסתגלות, אולי לקיחת אחריות וכיוצא באלה, והוא משיב וקובע שהמאזניים נוטים באופן משמעותי לאתגרים המורכבים, גם אם הילדים מציגים חוסן משמעותי. "ראינו ילדים שמגלים כוחות ומצליחים להתפתח, אבל אין תחליף לבית ולסביבה מותאמת. גם אם יש משפחות חזקות שהצליחו להוציא את המיטב מהתקופה הזו, יש משפחות שמחליפות דירות בכל כמה חודשים והילדים מפתחים כישורי הסתגלות, אבל כף המאזניים נוטה יותר לקשיים ולמורכבות".