"הרב שמע על הסערה האחרונה בציבור שלנו ?", שאלו אותי תלמידים. "הרב פלוני פרסם פוסט שבו כתב...". את האמת, שלא שמעתי וגם איני רוצה לשמוע. למה אני צריך להתייחס לכל מה שאיזה טיפש כתב? ואז פסטיבל של רבנים המגנים את דבריו.
הרי זה מה שאותו אדם רדוד, המכנה עצמו רב, רצה. ממש כמו פוליטיקאי הוא מסתכל ב"מיין סטרים" של התקשורת הישראלית, באתרים, שהם כשלעצמם, מוקצים מחמת מיאוס ומשם שואב את כל רעיונותיו וכותבם תוך שהוא מתבל אותם בגיבובי דברים ממקורות קודש, קשורים יותר או פחות.
ואנו בהתייחסותינו מייקרים את שמו. הרי יום לפני אף אחד לא הכיר אותו וכעת רבנים ידועים מתייחסים ולעיתים אף בכבוד לשטויות שהוא פולט מהפה, כביכול הוא מאן דאמר. לא. איני מתייחס למשהו קונקרטי, אם כי יתכן והוא היה הטריגר לכתיבת מאמר זה.
אנו בתור מחנכים נתבעים להתבונן ציבורית בבעיות של עצמינו. לא שציבורים אחרים חפים מביקורת, אבל לא יתכן שאנו כציבור דתי לאומי נרקוד ונשיר "אשריכם תלמידי חכמים..", תוך כדי שאנו טופחים לעצמינו על השכם כאומרים על ציבורינו "כלך יפה רעייתי ומום אין בך." איך צמח בתוכנו הנגע הזה ? למה צצים בציבורינו, כפטריות אחרי הגשם הראשון, "רבנים" משונים עם דעות כוזבות שבלי בושה, מעיזים להודיע דעתם בפרהסיה שלנו?
השאלה המרכזית היא מה הופך בתודעתינו רב לגדול? איך רב הופך לנערץ? מה זה מבחינתנו מנהיג רוחני? האם מי שהוא אדם רהוט? כריזמטי? סוחף המונים? מרצה בחסד? אדם בעל רעיונות מקוריים ומעוף? מי המציא את הפרמטרים האלו? האם משה רבינו שהיה כבד פה וכבד לשון נכלל בהגדרות אלו?
שיטה כזו, שלפעמים, אנו מטפחין בלי משים, יוצרת בקרבנו כוכבים (נופלים) בעלי מקלדת מושחזת עוברי מסך אבל חסרי חוט שדרה רוחני, טב מלבר וביש מלגו (= טובים מבחוץ אבל רעים מבפנים) שחיפוש אחרי ה"ערך" שלהם בויקפדיה מוביל אותנו ל"ערך" שהקטגוריות של "תלמידים" ו"ספרים" בו הם בעלי כיתובת רבה לעומת זאת הקטגוריה של "רבנים" לא קיימת, כלום, אויר. התורה הזו מתחילה ונגמרת באותו אדם הקטוע מסיני, בכזית מוח וברביעית דם שלו.
הגמרא אומרת "אם הרב יכול לשלשל שמועתו לסיני קבל תורה מפיהו ואם לאו אל תקבל". מה היה לנו בסיני? קבלנו את התורה מהשמים. גילינו שיש שמים בעולם. יש משהו מעבר להבנה הקטנה ומעבר לאינטרסים הצרים שלנו. ישנה נקודה טהורה של "לשמה" בעולם, הנקודה של ה' השוכן בשמי השמים העליונים, נקודה קטנה הסמויה מן העין שהכל מתברך ממנה. כל רב אמיתי ברצף הדורות קיבל ממי שגדול ממנו, יש בליבו שמים. דעתו היא לא דעתו האישית אלא המשכיות דבר ה' בעולם.
אסיים במאמר חז"ל ש"אותו האיש" נידון בצואה רותחת. יש אנשים, טיפוסים רותחים ותוססים, כריזמטיים ובעלי כישרון וכוח אישי רב אבל כאותו האיש אין בהם שמים, אין בהם עליונות רוחנית. הכל זה מ"הבטן" שלהם. במקרים אלו, לא נותר לנו אלא לצאת מבית הכסא הזה, לרחוץ בניקיון כפינו ולשמוע תלמידי חכמים אמיתיים.
הכותב הוא רב בישיבה הגבוהה "נטע ימינך" ור"מ בישיבה הגבוה גימזו