ניתנה ראש ונשובה

"פסססט! בוא לפה! לפה!"

יד עלומה נופפה מעבר לדלפק הנטוש של חברת התעופה האמריקנית, זו שפשטה רגל לאחרונה לאחר שמובילי דעת פרוגרסיביים האשימו אותה בגזענות בגלל דיילת ששאלה נוסע אם הוא רוצה קפה שחור. האיש עם מזוודת הטרולי שלח מבט מבועת אל ההמון שרדף אחריו בטרמינל של שדה התעופה JFK, זה שפעם נקרא על שמו של הנשיא המנוח ג'ון פיצג'רלד קנדי וכיום מכונה JFPK, ראשי התיבות ג'יהאד־פרי־פלסטיין־קישטה.

"הם יהרגו אותך! בוא לפה!" לחש לו קול בעברית, והאיש עם הטרולי זינק אל מאחורי הדלפק הנטוש והשתטח על הרצפה. בחור בחליפה שחורה ומגבעת שכב שם וסימן לו לשתוק עד יעבור זעם. רק אחרי שהאספסוף עם הכאפיות שעט הלאה בלי להבחין בהם, יישר הבחור את החליפה המהודרת וסידר את הציציות שהשתלשלו מתחתיה.

"תודה", אמר המבוגר, "איך ידעת שאני ישראלי?"

"אנחנו בשנת 2030", אמר הבחור, "אם רודפים אחרי מישהו, רוב הסיכויים שהוא יהודי".

"היכולת שלהם לזהות יהודי מקילומטר מדהימה אותי בכל פעם מחדש", התנשף הישראלי.

"גם אתה בדרך לארץ?"

"כן, כבר אין ברירה. למרות שזה ממש לא פשוט, יש לי שני קונקשנים באירופה בגלל שאל על הפסיקה לטוס לפה".

"אתה מספר לי", נאנח החרדי, "רציתי לטוס דרך לונדון, אבל שם מסוכן ליהודים אפילו יותר מאשר בניו יורק".

"טוב, עם הבגדים האלה אתה ממש בולט בנוף".

"אחריך רדפו למרות שאין לך אפילו כיפה".

"איך הם תמיד יודעים שאני יהודי, איך?"

"זה כוח העל של האנטישמים".

ניצלנו את המדינה

הבחור החרדי נופף במגבעת על פניו המיוזעים. "עמיאל", הוא הושיט את ידו.

"יגאל", לחץ המבוגר את ידו, "קטע, לא חשבתי שאי פעם אלחץ יד של חרדי".

"כמה זמן אתה באמריקה?"

"כמעט שש שנים. ואתה?"

"חמש וקצת, מאז המלחמה וחוק הגיוס".

"אח, אלה היו ימים..." נזכר יגאל בערגה, "היינו נפגשים כל שבת, הולכים לקפלן לקלל את ביבי ואז יורדים לשרוף את איילון... לא היינו הרבה אנשים אבל ידענו שהכסף לצידנו".

"המה?"

"הצדק, הצדק. וגם התקשורת, נשיא ארצות הברית והיועצת המשפטית לממשלה. היינו ממש טובים במה שעשינו, אפילו זכינו בפרס נשיא המדינה להתנדפות".

"לְמה?"

"התנדבות, התנדבות. אמרו שאנחנו סרבנים אבל זה ממש לא היה נכון, מעולם לא סירבנו לאף פעולה נגד ביבי. אתה הרי יודע שאנחנו ניצלנו את המדינה".

"אתם מה?"

"הצלנו, הצלנו אותה".

"תסלח לי שאני אומר, אבל אתם פשוט לא ידעתם לעבוד. החסימות שלנו היו הרבה יותר אפקטיביות, ואנחנו חטפנו הרבה יותר מכות ומכת"זיות".

"על מה אתה מדבר? אתה יודע שפעם שוטר דחף אותי? אתה יודע שרצו לעצור אותי פעם לכמעט חמש שעות?!"

"נו? ומה קרה?"

"לא הסכמתי".

"בגלל זה המחאה שלכם נכשלה, כי הייתם חבורת מפונקים. אנחנו בפלג, לעומת זאת, היינו מוכנים למסור את הנפש למען לימוד התורה".

"איפה למדת?"

"אני בעיקרון לא כל כך הסתדרתי עם הלימוד, אבל לא התגייסתי כי אני חרדי".

"אני הייתי ב־8200, אבל אחר כך סירבתי. זאת אומרת לא התנדבתי".

"למה?"

"הייתי חרד".

"אז איך קיבלתם את פרס ההתנדבות אם לא התנדבתם?"

"איך קיבלת פטור מגיוס אם לא למדת?"

למי קראת אפס

"לפעמים ביטולה זהו קיומה ועת לעשות לה' הפרו תורתך", הטעים עמיאל, "לכן ביטלנו את מצוות עזרת ישראל מיד צר, כדי שנוכל ללמוד תורה ולא לקיים אותה. למען התורה היינו מוכנים אפילו להיכשל בגזל הציבור, לחסום לו את הדרך ולצעוק בקול גדול שנמות ולא נתגייס".

"טוב, אנחנו באמת לא הודענו שאנחנו מוכנים למות. אבל הסכמנו שביבי ימות".

"כל הבעיה זה השלטון הציוני".

"נכון מאוד".

"הם פשוט לא סופרים אותנו, ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם".

"בכל מקרה, אני רואה שבסוף לא מסרת את הנפש".

"טוב כן, בסוף הגענו למסקנה שספק נפשות לחומרא".

"אז התגייסת?"

"חס וחלילה. עזבתי את הארץ".

"גם אני. אי אפשר לחיות בארץ, זאת ארץ אוכלת יושביה".

"אפס".

"מי אפס?!"

"אפס כי עז העם היושב בארץ".

"כן, הביביסטים האלה".

"התכוונתי לגויים שמתנכלים לנו כאן, בנכר".

"פעם זה לא היה ככה", הצטעפו עיניו של יגאל, "פעם שנאו אותנו רק באוניברסיטאות ובאו"ם, היום אתה לא יכול ללכת בשקט אפילו במנהטן. זה הכול בגלל ביבי".

"כן", הנהן עמיאל, "אמרנו ניתנה ראש ונשובה מצרימה, בסוף אנחנו נחבי".

"מה נחביא?"

"נחבי בן ופסי, מהמרגלים שהוציאו דיבה על הארץ", אמר עמיאל, "אתה יודע, כשאני חושב על זה, גם לנו יש שמות של מרגלים".

יגאל נעץ בו מבט מזועזע. "לא מאמין שאני חוזר לארץ הפרימיטיבית שלכם", הוא רטן, "חשבתי שיתחננו לפניי שאשאר בארץ, שהביביסטן הזאת לא תשרוד שתי דקות בלי הכסף והחוכמה העילאית שלי. בסוף הסתדרו בלעדיי, העולם התהפך עליי, ואני חוזר לארץ עם הזנב בין הרגליים".

"כן", השפיל עמיאל מבט, "בשום מקום אחר לא רוצים אותנו".

לרגע ארוך עמדו שניהם זה מול זה והביטו איש באחיו. "אני צריך לזוז", אמר לבסוף יגאל, "מקווה שהפורעים... כלומר פעילי השלום, ייתנו לי להגיע אל הגייט".

"אולי ניפגש בארץ", אמר עמיאל, "נחסום ביחד את הכניסה לירושלים. אתה יודע, זו מצווה דאורייתא, ככתוב: 'לא תחסום שור בדישו'. הא למדת – שור אינך חוסם, רשות הרבים אתה חוסם וחוסם".

"חבל שאת הפה שלך אתה לא חוסם", התאונן יגאל, "אני, חביבי, לא יוצא לחסום מחוץ לתל אביב".

"טוב, אז אולי ניפגש בגהה".

"אולי".

יגאל הרים את מזוודת הטרולי שלו והחל לפסוע אל הארץ המובטחת. רגע לפני שנבלע בשער היציאה עצר לרגע ונופף אל עמיאל, שהשיב לו בנפנוף חביב, כי אין כמו זהות אינטרסים כדי לקרב בין אחים ולהסיר חסמים. זאת אומרת להציב אותם. ועוד אומרים שאין אחדות בעם שלנו.

לתגובות: dvirbe7@gmail.com

***