אני לא יודע מאיפה זה התחיל, אבל אצלנו במשפחה מאז ומעולם הנחת העבודה הייתה שכשזה מגיע להגרלות - אין לנו מזל. לא ווינרים אנחנו ולא בני ווינרים. ואם כבר עלינו פעם בגורל זה בדרך כלל בדברים כמו ביקורת פתע ממס הכנסה או כשמשטרת התנועה עוצרת כל רכב עשירי לבדיקת תקינות. שם אנחנו נותנים בראש. פוגעים כל פעם.
לכן, בחג שבועות האחרון כשהבן שלי חזר הביתה ועדכן שהוא נכנס להגרלת הפרסים של חב"ד אחרי שהשתתף באמירת תהילים, הזדרזתי לעדכן אותו שלא יעז לצפות לזכייה. "חוץ מזה", אמרתי לו, "הפרס האמיתי הוא אמירת התהילים עצמה".
הילד לא הסכים. לטענתו הפרס האמיתי היה משקפי VR של מטא. ואם לא הבנתם את רוב המילים במשפט הזה אז אתם בחברה טובה. VRהם ראשי התיבות של וירטואל ריאליטי. יעני מציאות מדומה. מדובר במשקפיים שמאפשרות לך לחיות בעולם מדומה. כאילו שהעולם שלנו לא מלא במספיק דמיונות. "אתה יכול לדמיין שתזכה במשקפיים האלה", קרצתי לו והלכתי להתעסק בענייניי הדלים.
ובכן, ידיי רועדות כשאני כותב לכם את השורות הללו. עוד באותו הלילה אני מקבל הודעה ממספר לא מוכר. "כנס לעדכון שלנו בווטסאפ" הוא כותב לי במסתוריות. נכנסתי אל העדכון ושם ציפה לי וידאו של הגרלה. שמות רבים של ילדים צדיקים התעופפו בחלל המסך עד ששם אחד נתפס ברשת. חשבתי שאני חולם. בדקתי שוב. אורי יעקבי.
כנראה מדובר באורי יעקבי אחר, בנם של ווינרים משכונה מקבילה. אבל לא. מדובר היה בבן שלי. "מזל טוב על הזכייה", כתב לי המספר העלום, "מוזמנים לבוא לקחת את המשקפיים". המחשבה הראשונה שלי הייתה שמדובר במלכודת של מס הכנסה. אני אגיע למקום ואגלה שהם רוצים לעבור על כל ספר התקבולים שלי מהעשור האחרון כדי לוודא שלא שכחתי למלא חשבונית על הופעה לצוות מורים בסוסיא ב־2018.
"טעות במספר", כתבתי לו, "כאן גרים רק לוזרים בדם. אוהדי ניוקאסל יונייטד שלא טעמו טעם אליפות מימיהם. לא לנו ה' לא לנו".
אחרי עוד חמש דקות של התכתבות נרגשת התחוור לי שלא מזימה היא ולא תקלה - אכן זכינו. היקום התהפך, הים ראה וינוס, השתנו הטבעים. ניצחו יעקבינים את המצוקים, או משהו כזה. הערתי את הבן הגדול על הבוקר ואמרתי לו ברעד "זכית ילד, זכית!"
"באמת זכיתי. זכיתי שיש לי אבא כמוך", הוא אמר. בדמיון שלי. בפועל הוא צרח: "יש! יש! הגנים של אמא נתנו בראש!" אני חייב לומר שיש בזה היגיון מסוים, כנראה הילדים ווינרים מצד האמא. מפה לשם אספנו את המשקפיים עוד באותו יום ויצאנו לדרך. רוצה לומר אני יצאתי לדרך, כי זאת יש לדעת, היום אבהות היא כ־15 אחוז אבהות ו־85 אחוז תמיכה טכנית במוצרי חשמל. הילדים הרכים עדיין מתקשים לתפעל מחשבים ופלייסטיישנים וכך אני מוצא את עצמי רוב היום מתפעל תקלות (ומקליט שיחות לצורך בקרת שירות).
גם הפעם נגזר עליי להיות זה שיתקין את משקפי ה־VR ויפצח כיצד יש להשתמש בהם. האמינו לי, כפו עליי VR כגיגית. הרי לי אין מה לחפש במציאות מדומה. מי צריך 360 מעלות של דמיונות כשיש לך 360 מעלות טובות של עולמו של קודשא בריך הוא. מי יכול לנצח את הנוף של נהר הבניאס? ובכן אני אגיד לכם מי יכול. משקפי ה־VR. הו הו, כמה שהן יכולות. חברים תגידו שלום לכל מה שהכרתם, העתיד כבר כאן והוא יותר עתידני משחשבנו.
בהתחלה הנחתי את המשקפיים עליי, הכול סביבי היה לבן מלבד הכיתוב Loading, וזה כשלעצמו העיף לי את המוח בקטע אחר. אותיות פורחות באוויר, הושט היד וגע בן וירטואלית. לאחר מכן ביקש ממני המשקף לסמן עיגול על הרצפה באמצעות הג'ויסטיקים המצורפים (שהחליפו את כפות הידיים המיושנות שלי), זאת כדי לסמן את השטח הרלוונטי לתנועה. כמו חוני המעגל בשעתו עגתי עוגה ונשבעתי לא לצאת ממנה עד שירד גשם או ימות העולם, המאוחר מהם. שניות אחר כך מצאתי את עצמי בחלל וירטואלי. מרפסת ענקית מלאה בצמחייה הצופה להרים מוריקים ונחלים זורמים. נוף שגורם לסקנדינביה להיראות כמו מחנה הפליטים שועפאט. ציפורים ריחפו מעליי, ובמרחק יכולתי לשמוע קול זעיר קורא "אבא עכשיו תורי", אבל זה היה כמו הד מעולם קדום שכבר לא היה רלוונטי. אני כבר לא אני, אני מישהו אחר, מישהו וירטואלי.
כיאה למישהו וירטואלי ביקשו ממני אדוני הארץ ליצור לעצמי סקין. יעני עור. השמעתם כדבר הזה? היהפוך יעקביני עורו? בהחלט! מיד יצרתי לעצמי גוף שרירי וחסון יחד עם פרצוף נאה ואף סולד שאין ברייה יכולה לעמוד בפניו. לזה ייקרא איש!
המציאות החדשה הייתה כל כך מציאותית שיכולתי להרגיש משיכות בכף ידי. למפרע מדובר היה בילד שלי שכבר היה על סף דמעות. זוג ידיים עלומות הסירו ממני באבחה את המשקפיים והחזירו אותי למציאות הארצית והמדכאת.
"אי אפשר לתת לאבא ליהנות חמש דקות???" התעצבנתי.
"אתה בתוך זה כבר שעתיים וחצי", התעצבנה אשתי, "תן גם לילד לשחק קצת".
"זה לא משחק, אישה", התעצבנתי, "זו המציאות היותר מציאותית, צורת הקיום היותר נשגבת!".
"לך תמלא את המדיח היותר מדיח", היא הורתה לי באדישות.
בלית ברירה נתתי גם לבעלים החוקיים של המשקפיים להשתמש בהם.
הסתובבתי בתוך הבית והכול היה לזרא בעיניי. איפה המרחבים המוריקים? איפה הנופים המהממים? הסתכלתי סביב על ארבעת קירות ביתי ולא הבנתי איך אדם אמור לחיות בכלל בתוך הכלא האפלולי הזה. בדרכי למדיח חלפתי על פני המראה והצצתי בסקין המקורי שלי. אוי, איזה חושך. איפה חגורת הכתפיים הרחבה והשזופה? מי זה הצפלון הזה שמסתכל עליי כאילו אני אשם בזה שהוא לא אוכל? האם לזה התכוונו החב"דניקים כשהעניקו לנו את הפרס הזה? לגרום לנו לתהות על קנקנו של העולם הזה ולשאוף לאחר שמעבר לו? אם כן, אז מישן אקומפלישד מה שנקרא.
סיימתי למלא את המדיח באמצעות ידי הבשר העלובות שלי וחזרתי לסלון. ובכן, את מי ראיתי שם מחוברת לעולם הווירטואלי במלוא עוז? את היעקבינית היקרה.
"היא כבר רבע שעה ככה", עדכן אותי הילד והלך להגיד תהילים בתקווה שמישהו יבוא לקחת מההורים שלו את המכשיר הזה.
"טוב, זה מרגיש ממש אמיתי", אמרה אשתי בהתלהבות, "וגם יש פה במראה בחור חתיך חבל על הזמן".
"זה אני", עדכנתי אותה.
"וואלה", היא אמרה, "אז זה לא לגמרי מציאותי".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***