אחת לתקופה, מאז פרצה לתודעה בתחילת שנת 2017, חוזרת פרשת רכש הצוללות וכלי השיט לכותרות. בכל סיבוב כזה, כמו בריטואל דתי, מגיעים ביטחוניסטים חנוטים בחליפה לאולפני החדשות וממלאים כמה דקות שידור כנדרש. הציבור – כך נוצר הרושם – לא מבין מה לסיפור הזה ולשגרת יומו השלווה או הסוערת. וזו אכן סוגיה די סבוכה. רק שנדמה כי השבוע, כשלראשונה השמועות והדיבורים הפכו למכתבי אזהרה של גורם רשמי ומוסמך, מסך האדישות נשבר. כנראה שמתחת לעשן מסתתרת אש, וצריך לפזר אותו כדי להבין כיצד נהגו מנהיגינו, חלקם עדיין בעמדות השפעה, בנוגע לביטחון מדינת ישראל.
מכתב האזהרה ששלחה ועדת החקירה הממלכתית לבדיקת רכש הצוללות וכלי השיט מכוון לחמישה אנשי מפתח בפרשה, אך המעניינים והחשובים יותר בהם הם שני יריבים מושבעים – ראש הממשלה בנימין נתניהו, ושר הביטחון שלו לשעבר בוגי יעלון. המנדט שניתן לוועדה בימי שר הביטחון גנץ שהקים אותה, ובהתאם לכך גם האזהרות ששלחה, נוגע אך ורק להליך קבלת ההחלטות בפן המדיני ולא לחשדות שהתעוררו בתחילה לגבי שוחד וקשרים אסורים. מאלה האחרונים נוקה נתניהו כבר בשלב החקירה, וגם במשפט שממשיך להתנהל כיום בתיק 3000 נגד חשודים אחרים ספגה התביעה מכות לא קלות שאין זה המקום לפרטן.
אם יקרא האזרח הממוצע במדינת ישראל, זה שמעורב במידת מה בחדשות ומכיר את ראש הממשלה אי אלו שנים, את הסעיפים שבנוגע להם מזהירה הוועדה את ראש הממשלה שעלולות להגיע בעתיד מסקנות אישיות נגדו, כנראה יצאו מפיו שתי מילים: זה נתניהו. ברוב המכריע של הסעיפים אנחנו פוגשים את אותן דרכי הפעולה הקלאסיות שפיתח נתניהו בקריירה הפוליטית שלו, על החיוב והשלילה שבהן. משפט כמו "קיבל החלטות בעלות השלכות... לא הליך סדור", או "הגיע לסיכומים... תוך עקיפת הממשלה", ואפילו "הפך את המל"ל לגוף ביצוע של ראש הממשלה", הם הקלאסיקה של הקלאסיקה הנתניהואית. ממש כמו "קבינט המלחמה" שהוא המציא בימינו, שבו הוא עוטף את עצמו באנשי אמונו ודוחק מחוץ למעגל קבלת ההחלטות את הקבינט המדיני־ביטחוני. לא הורגש חידוש כלשהו לציבור באזהרות הוועדה.
זו כמובן התנהלות פסולה, הגם שהתרגלנו אליה, שפוגעת הן בעיקרון הדמוקרטי של ייצוג הולם שאותו מבטאים השרים, והן בהסתמכות על גורמי מקצוע שהיא אבן היסוד לקבלת החלטות נכונות. שוב אנו פוגשים את התודעה שממלאת את ראש הממשלה, כמי שרק בידיו מסור המפתח להצלת העם היהודי, שגורמת לו לצפצף על כל הסדרים והעקרונות ולממש את תפיסותיו בעזרת חוג מקורבים מצומצם. ביקורת לא חדשה, אך מוצדקת.
אלא שבתוך הביקורת המוצדקת מסתתרת כוכבית לא קטנה. כשמדברים על "גורמי המקצוע" שאותם עקף נתניהו בהקשר של רכש הצוללות וכלי השיט, אנחנו מתכוונים בעצם למערכת הביטחון ובעיקר לצה"ל. כפי שידענו שנים רבות, ובשנה האחרונה התזה הזאת קיבלה גם ביסוס אמפירי, הממסד הביטחוני לוקה בחשיבה דוגמטית וצרה, תחושת חשיבות עצמית ושאננות, ושיקולי אגו ואינטריגות שתופסים נפח יותר מהרצוי. מנתניהו מצופה, כראש ממשלה, להפעיל שיקול דעת משלו מול המערכת הזאת. זו גם הדרישה של המפגינים שצעדו בעבר עם צוללות בלון עצומות לרחוב בלפור, והיום צועקים ברחוב עזה "אתה הראש – אתה אשם". במה אשם נתניהו, לדידם, אם לא בכך שהלך שבי אחר עצתם השאננה של בכירי מערכת הביטחון ובראשה צה"ל?
קשה מאוד לסטות מעמדת הממסד הצבאי. מדובר באנשים לא קלים, שרואים את עמדתם כאמת המוחלטת ולא ממהרים לכפוף ראש בפני ההנהגה הנבחרת. אנחנו רואים זאת גם כיום. לכן נתניהו בנה לעצמו את המל"ל – גוף שמעמדו לא היה חזק בתקופה שקודם נתניהו – כגוף מקצועי־ביטחוני שייצר לו המלצות בגוון אחר, מתאים יותר לתפיסתו. זו אכן סטייה מדרך המלך ל"הליך סדור של קבלת החלטות", אך ייתכן שבמקרים מסוימים היא הכרח. כשמבינים על מה היה הוויכוח, אפשר להבין את עמדתו של ראש הממשלה.
בין אם מדובר בצוללת השישית, בצוללות 9-7, בספינות ההגנה על האסדה או בספינות נגד צוללות, לוז הוויכוח בין נתניהו למערכת הביטחון הוא אחד: נתניהו מעוניין להגדיל את הכוח הימי גם במחירים גבוהים למדי, ומערכת הביטחון סבורה שאין בכך צורך ומשכך זה בא על חשבון צרכים אחרים. לאור ההיכרות רבת השנים עם נתניהו, עמדתו בוויכוח לא מפתיעה אותנו כלל. למען האמת, אם היו מניחים בפנינו באופן תיאורטי את שתי האפשרויות, ושואלים במה היה בוחר נתניהו לדעתנו, כנראה שרובנו המוחלט היה מצביע בעד הגדלת הכוח הימי ככל האפשר.
נתניהו הוא אלרמיסט באופן כללי, מקפיד לצייר את עצמו כתלמיד של הרצל וכחסיד של הציונות המדינית, ובאופן ספציפי הוא מצייר כבר שנים ארוכות את איום הגרעין האיראני כסכנה קיומית למדינת ישראל. לצד זאת, אם יש נושא שצריך לדרג שני בחשיבותו בסולם הערכים של נתניהו, הרי זה עתודות הגז של ישראל. בכל שנותיו כראש ממשלה, רק בדיון על מתווה הגז הטריח את עצמו להיכל בית המשפט העליון בירושלים. אלה שני נושאי העל האסטרטגיים מבחינתו, ואך מתבקש שהם יזכו לתקצוב הנדיב ביותר.
גם במערכת הביטחון מכירים כמובן באיום הגרעין. הם מודים בצורך של מדינת ישראל בצוללות בעלות כושר נשיאה של פצצות גרעיניות (על פי פרסומים זרים) לצורך מתן מכה שנייה ויצירת מאזן הרתעה, אך טוענים כי די בצי של חמש צוללות כדי שאחת מהן תהיה בכוננות בכל רגע נתון. נתניהו רואה את האסון, את התסריט הנורא מכול. את המתקפה האיראנית המשולבת שמנטרלת שתי צוללות ומפילה פצצת אטום על ישראל. בנושאים כאלה הוא לא מעוניין ללכת על המינימום אלא על המקסימום, אך מערכת הביטחון מתעקשת נגדו. ייתכן שלא נותרה לו ברירה אלא לנהל "הליך קבלת החלטות לא סדור" ו"הפיכת המל"ל לגוף ביצוע של ראש הממשלה".
בצה"ל הסדור – השכונה חגגה
באופן כללי, הנחת היסוד של הוועדה שמערכת הביטחון היא המקצועיות והענייניות בהתגלמותה והסטייה של נתניהו ממנה היא "פגיעה בביטחון המדינה" (כך לשון המכתב) טעונה בחינה מחדש. ניקח נושא אזוטרי יחסית שעלה במכתב ההמלצות: הפרטת הטיפול בספינות ובצוללות במספנת צה"ל, והעברתו לידי חברת טיסנקרופ שייצרה אותן.
אחד מסעיפי הביקורת בוועדה עוסק במגעים שנרקמו בין המל"ל לטיסנקרופ בעניין הפרטת התחזוקה והעברתה לידי החברה הגרמנית, מהלך שסוכל בסופו של דבר בשל הדלפתו לתקשורת וריח ה"שוחד" שדבק בו. הכדור חזר, אפוא, לידיו של צה"ל המקצועי והאחראי. מעתה הוא ידאג לספינות שלנו שיהיו במצב הטוב ביותר.
בדיעבד, התברר שגם צה"ל עצמו חשב שיש להפריט את עבודות התחזוקה במספנות. צוות האזרוח המטכ"לי שהתחיל את עבודתו בשנת 2015 סימן את מספנות חיל הים כיעד חזק להפרטה ולהעברת האחריות על העבודות לגורם אזרחי. אלא שלמרבה השלומיאליות, גם את ההחלטה שקיבל צה"ל המקצועי בעצמו, הוא לא הצליח ליישם. בדוח של מבקר המדינה ממרץ 2022 נכתב כי "צוות האזרוח המטכ"לי לא השלים את הבחינה של ביצוע מיקורי חוץ לטיפולי אחזקה של כלי שיט... זאת שלא על פי סיכומו של ראש אגף התכנון בצה"ל מנובמבר 2015 כי יש לבצע את הבחינה האמורה". רצו אבל לא הצליחו.
זאת ועוד, בצה"ל המקצועי בעל הליך קבלת ההחלטות הסדור השכונה חגגה אפילו יותר. בחסות הכישלון של צוות האזרוח המטכ"לי, חיל הים החליט שהוא עושה דין לעצמו ומתקשר עם גורמים אזרחיים לצורך פעולות אחזקה שונות בספינות, זאת בלי לקבל את אישור מנכ"ל משרד הביטחון ובלי לעדכן את הגורמים הממונים על תהליך ההפרטה.
ואפשר עוד להמשיך ולנבור בדוח מבקר המדינה ההוא, אך הנקודה ברורה: לטעון שביצוע התקשרויות דרך המנגנון הצה"לי הוא "הליך קבלת החלטות סדור" ומשא ומתן ישיר בין המל"ל לטיסנקרופ הוא "פגיעה בביטחון המדינה" זו ביקורתיות סלקטיבית בלשון המעטה.
מה באמת המניע של יעלון
למי שעוקב אחר גלגולי פרשת הצוללות וכלי השיט, האזהרות של הוועדה וקביעותיה אינן מהוות הפתעה. למעשה הן העתק כמעט מילה במילה של קביעות האגב שקבעו שופטי בג"ץ בעתירה בעניין הצוללות שהגישה התנועה לאיכות השלטון בשנת 2020. השופטים הנדל, עמית וסולברג דחו אומנם את העתירה משום שלא נהוג שבית משפט מורה על הקמת ועדת חקירה, אך לגופם של דברים התרשמו ש"צה"ל ומשרד הביטחון נדחקו הצידה, ואת מקומם תפס המל"ל; שלא נערכה עבודת מטה מסודרת; ושהתקבלו החלטות שמנוגדות לעמדתם של צה"ל ומשרד הביטחון, אשר התנגדו לרכישת צוללות נוספות". מכל אלה, להשקפתם, "עולה תמונה לכאורית של התנהלות בלתי תקינה ומדאיגה שאינה עומדת בסטנדרטים ראויים של מנהל תקין".
לעתירה של התנועה לאיכות השלטון צורפו לא מעט תצהירים של בכירי מערכת הביטחון לדורותיהם. התצהיר המפורט והחשוב ביותר היה זה של שר הביטחון באותם ימים, משה בוגי יעלון. יעלון הוא ללא ספק הדמות שידעה הכי מקרוב על הוויכוח בין מערכת הביטחון לנתניהו. הוא הרי החוט המקשר ביניהם. בתצהיר שהגיש, התמונה חד־ממדית: הוא היה בצד המקצועי והענייני שצידד בעמדת מערכת הביטחון, ונתניהו פעל באופן תמוה ומסתורי שהתבהר לו באור חדש לאחר חשיפת המעורבות הפלילית לכאורה של מקורבו דוד שמרון בעסקאות (חשוב לציין שנגד שמרון לא הוגש כלל כתב אישום).
דא עקא, שבדיקת ועדת החקירה עד כה מציירת תמונה שונה מזו של יעלון הלוחם נגד שחיתות, שלא לומר הפוכה. יעלון, למשל, טען בתצהיר שהייתה על הפרק הצעה די זולה ומתאימה לבניית ספינות המגן על האסדה ממספנה דרום־קוריאנית, ומאידך הייתה הצעה גרמנית די יקרה מטיסנקרופ, אך לצידה אפשרות לסבסוד מממשלת גרמניה. מתוך רצון להגיע לעסקה הזולה ביותר, כך הוא טוען, הביא יעלון בפני הקבינט הצעה שלפיה יפיצו מכרז עולמי לבניית הספינות, ואם ההצעה הגרמנית לסבסוד תתבשל ילכו עליה. לדבריו, ההצעה אושרה, המכרז יצא ולפתע החליט נתניהו לסגור עם המספנה הגרמנית בלי לשתף אותו. מבחינתו, זה היה רמז למניעים פסולים.
ועדת החקירה בדקה ומצאה שהמציאות הייתה כמעט הפוכה לגמרי. במכתב מוזהר יעלון על כך שהמכרז הבין־לאומי שהוציא היה מנוגד להחלטת הקבינט ואינו משקף אותה, ובסופו של דבר הוביל לרכש יקר בהרבה של ספינות שלא סוכם על קנייתן כלל. במכתב הוועדה יעלון הוא זה שמואשם בהסתרה של הרכש מראש הממשלה, משר הביטחון ומהממשלה כולה. כלומר – בדיוק כמו שיעלון טען בתצהיר, רק ההפך.
זה רק אי דיוק אחד שנפל בגרסתו של יעלון. אי הדיוק השני קריטי אפילו יותר. בתצהיר שהגיש לבג"ץ הוא מתאר כיצד כל המערכת הביטחונית, כולל המל"ל לטענתו, התנגדה להחזקת שש צוללות במקביל, וטענה שצי של חמש מספיק לצורכי הביטחון של ישראל. הוא, כמובן, עמד לצידם ונלחם בראש הממשלה. בתצהיר הוא קובע נחרצות: "הוויכוח ביני ובין ראש הממשלה בעניין הצוללת השישית נותר פתוח עד תום כהונתי. ראש הממשלה רצה להגדיל את הסד"כ לשש צוללות. עמדתי הייתה שהצוללת השישית, לכשתגיע ב־2019, תחליף את הצוללת הישנה ביותר כך שהסד"כ יישאר חמש צוללות. ראש הממשלה אמר שנכריע בכך כשהיא תגיע".
ומה היה במציאות? אם נסמוך על הבדיקה שערכה הוועדה, שוב מדובר בהפך הגמור. לפי בדיקת ועדת החקירה, יעלון "הצהיר בפני בג"ץ כי החזקת צוללת שישית מהווה פגיעה בביטחון המדינה, וכי ההחלטה לרוכשה התקבלה ללא צורך. זאת, בעוד שתמך בממשלה ברכש צוללת זו ובהמשך נמנע מלהכריע בשאלת גודל צי הצוללות אף שהנושא עלה בפניו". זה מותיר אחת משתי ברירות: או שהסיפור התנפח במוחו של יעלון לממדי בגידה רק אחרי שנתניהו פיטר אותו בבושת פנים, או שיעלון עצמו היה שותף בפגיעה בביטחון המדינה. תחליטו אתם מה יותר חמור.
יש עוד הרבה מה לכתוב על הפרשה הסבוכה הזאת, אך נסיים רק בתובנה אחרונה. באופן אבסורדי, דווקא הקריאה בתצהיר שהגיש יעלון ב־2020 לבג"ץ יכולה לייצר קו הגנה מתקבל על הדעת לנתניהו. המוטיב החוזר בכל העסקאות שמתאר יעלון כתמוהות ופוגעות בביטחון המדינה הוא ההתעקשות של נתניהו על רכישה ממספנת טיסנקרופ וממשלת גרמניה בכמויות גדולות. מבחינת יעלון הסיבה ברורה: דיל מושחת של נתניהו ומקורביו. אך היות שהיועמ"ש מנדלבליט שלל זאת מן היסוד, כתב אישום לא הוגש נגד שמרון וגם בעדות עד המדינה מיקי גנור לא עלה בדל של קשר – זה כנראה לא הסיפור. צריך להביא נרטיב אחר.
והעובדות מספרות בהחלט נרטיב אפשרי אחר, מדיני. מבחינת נתניהו צוללות בעלות יכולת מכה שנייה הן צורך קיומי. בשבילן עושים הכול. מכירה וקנייה של נשק אסטרטגי כזה היא לא רק שאלה של כסף, אלא בעיקר שאלה של יחסי חוץ וגאופוליטיקה. מבחינת נתניהו, אם בזמן הנתון ההוא מספנת טיסנקרופ וממשלת גרמניה מוכנות למכור לו כמה צוללות אסטרטגיות שירצה – זאת העסקה שהוא יסגור, גם עשרים שנים קדימה. צוללות 9-7 שרכש מיועדות להגיע בעתיד הרחוק. כשמערכת הביטחון אמרה לו "מה בוער?" וביקשה לדחות את הרכש בעשר שנים, הוא התעקש לסגור כעת.
בואו נשאל זאת כך: אם מדינת ישראל במצבה הבין־לאומי כיום הייתה הולכת לסגור עסקה מאפס עם טיסנקרופ, ממשלת גרמניה הייתה מאשרת בחפץ לב? ואם היא הייתה מאשרת, מה לביידן היה לומר בנושא? וגם אם נניח שזה היה עובר, האם בעוד שנה או שנתיים, בתסריט של מלחמה גדולה בלבנון ועימות שמתחמם עם איראן, גם אז העולם המערבי היה מעוניין במכירת צוללות שישרתו אותנו במלחמה הגרעינית הממשמשת ובאה? כשמתבוננים מהזווית הזאת, החיזור ורוחב היד של נתניהו מול טיסנקרופ וממשלת גרמניה מקבלים משמעות אחרת.
לתגובות: yoniro770@gmail.com
***