מדי חודש יוני הארץ נצבעת בצבעי הקשת, וזה הזמן להכיר את האמת הכואבת המסתתרת בתוך העטיפה הצבעונית. מילים יפות כמו הכלה, אישוש וזהות אותנטית מכסות על קטסטרופה, לא פחות. ארגוני להט"ב לא באמת מקדמים את זכויות הילד הסובל ממצוקה מגדרית. הם לא מקדמים מגוון אנושי, לפיו כל ילד בכל מגדר יכול לעסוק במה שיבחר, אלא מחדירים למערכת אג'נדה שלפיה יש ילדים שנולדו בגוף לא נכון. כך למשל נכתב בספר "אני ג'אז" שחולק בגני ילדים: "מאז שהייתה ילדה ג'אז ידעה שיש לה מוח של בת בגוף של בן". רעיון שאין לו שום תימוכין מדעיים.
ילדים ונוער פגיעים נתפסים לרעיונות האלו ומתחילים להאמין בכך ממגוון סיבות. לחלקם קשה להסתגל לגופם המשתנה בתקופת ההתבגרות, לחלקם בעיות בדימוי גוף או שעברו טראומה מינית. יש שהקושי להכיל משיכה חד מינית מוביל לאמונה זו, ולעיתים קרובות מדובר בנערים עם אוטיזם. בני נוער הסובלים מחרדה, דיכאון, חשיבה אובססיבית והפרעות נפשיות אחרות, עשויים גם הם למצוא בזהות הטרנסית "מקלט נפשי" המסב את תשומת הלב מבעיות העומק. בגישה טיפולית נכונה המטפל ינסה להבין את המקור למצוקת המטופל, ויסייע לו להתחבר למציאות ולעצמו על מנת לשפר את תפקודו ורווחתו הנפשית. במקום זאת, הגישה שארגוני הלהט"ב השליטו היא גישה לכאורה מאששת אך למעשה אגרסיבית, הכוללת הליכים רפואיים פולשניים בלתי הפיכים. במקום לתת לילד ולנער את הזכות להתפתח בצורה בריאה, יוצרים אצלו אשליה לפיה הוא יכול לשנות מין, וכך פוגעים בו באופן בלתי הפיך.
ישנה הסכמה גורפת שילדים ונערים נמצאים בתהליך התפתחות והשתנות בשלב זה של חייהם. למרות זאת מפיצים בציבור שזהות מגדרית, אשר כולה מתבססת על אמירה של הילד או הנער, היא קבועה ובלתי משתנה. במקום לאפשר לקטין לעבור את תהליך ההתבגרות תוך שמירה על זכותו לעתיד פתוח, מקבעים את מצוקתו ואף מגבירים אותה. בעבר ננקטה במקרים אלו גישה של המתנה זהירה, והניסיון הראה שרוב רובם של הילדים התגברו על המצוקה והשלימו עם מינם. מנגד, מעבר חברתי (שינוי הנראות החיצונית ולשון הפנייה) נמצא מקטין את הסיכוי להשלים עם המין הביולוגי, וכך נסללת הדרך להתערבויות רפואיות במטרה לשנות את הגוף. מחקרים עדכניים מראים שהסיכון לאובדנות עולה בעקבות הפגיעה הפיזית הכרוכה בניתוחים ל"שינוי מין".
מי שיעקוב אחר המתחרטים בארץ ובעולם ייחשף לעולמם הכואב, ולסט בלתי נסבל של בעיות רפואיות שנוצרו יש מאין. בסופו של תהליך ל"שינוי מין" המטופלים מתמודדים עם כאבים, נשירת שיניים מתהליכי שינוי מבנה הפנים, עקרות, דליפת שתן, שינויים לא רצויים בקול וכמובן מצבים נפשיים קשים ועוד. כעומק ההתערבויות הרפואיות כך חומרת הנזקים. ההתפכחות לרוב לא מגיעה מיד אלא לאחר שנים מספר. ואז הם שואלים בכאב, למה?? לשם מה כל זה? למה המבוגרים בחיי לא שמרו עליי, ומדוע אנשי המקצוע לא טיפלו בנפש ובמקום זאת השחיתו את הגוף?!
על פי הנחיות משרד החינוך בישראל, ילדים בכל גיל רשאים לעבור מגדר (בהיבט החברתי) במסגרת החינוכית, ואפילו אין חובה לדווח על כך להוריהם. זוהי כאמור החוליה הראשונה בשרשרת האסונית, והמערכת מעודדת אותה. מרפאת המגדר לילדים בארץ מתפארת בהיותה פועלת על פי הנחיות WPATH (האיגוד המקצועי העולמי לבריאות טרנסג'נדרים), הנחיות שספגו ביקורת קשה על היותן בלתי מבוססות, וכך קטינים בריאים בגופם מקבלים סירוס כימי בדמות חוסמי התפתחות והורמונים הפוגעים בהתפתחותם התקינה. בארגונים טוענים שאין טרנסים שמתחרטים, פשוט כי מי שמתחרט בורח כל עוד נפשו בו מאלו שעודדו אותו לבצע תהליך פוגעני ומיותר.
מספר הולך וגדל של מדינות באירופה ובארצות הברית (בהן שבדיה, פינלנד, דנמרק, בריטניה ועוד כ־25 מדינות בארצות הברית) בדקו לעומק את המחקר ואת הנעשה בשטח, והגבילו את הגישה לחוסמי התפתחות, הורמוני מין וניתוחים, כדי לשמור על זכויות הילד. בבריטניה, רופאת הילדים ד"ר הילארי קאס עמדה בראש חקירה בלתי תלויה שהוזמנה מטעם ארגון הבריאות הבריטי (NHS England), ובחנה את התועלת והנזק של טיפולי התאמה מגדרית במאות מחקרים. דו"ח Cass שהתפרסם באפריל 2024 מבקר באופן נוקב את הגישה המאששת הכוללת מתן התערבויות לשינוי מין על פי דרישה. צוין כי מדובר בבני נוער הסובלים מתחלואה נפשית נלווית קשה אשר יש לטפל בה באופן הוליסטי, באמצעות פסיכותרפיה. ארגון הבריאות הבריטי קיבל בברכה את המלצות הדו"ח והביע מחויבות נחרצת ליישומן.
אבל משרד הבריאות בישראל מתעלם מהנתונים המצטברים ברחבי העולם, ולאחרונה אף פורסם שעתידות להיפתח בארץ מרפאות מגדר נוספות. חוזר מנכ"ל משרד הבריאות כורך באופן שגוי טיפולי המרה בנטייה מינית עם טיפולים בזהות מגדרית, ובכך מוסיף בלבול בקרב מטפלים ואנשי מקצוע. התערבות טיפולית המסייעת לילד לקבל את גופו היא הפוכה לחלוטין מטיפול המרה, והיא המקצועית והאתית ביותר. ישנו צורך דחוף בשינוי המדיניות הנוכחית, נוכח נורות האזהרה הרבות, ויפה שעה אחת קודם.
הכותבת היא פסיכולוגית חינוכית, מטפלת בילדים ונוער ומדריכת הורים. חברה בקבוצת "פסיכולוגים חינוכיים למען טיפול מיטיב ב־GD"
***