ג'ורדן פיטרסון, פסיכולוג והוגה, שספריו והרצאותיו הם מגדלור לדורנו הנבוך, מול גלי הפרוגרסיביות השוצפים, ניסח בספרו '12 כללים לחיים' עצות לחיים טובים ומלאי משמעות. הכלל הראשון שהוא מנסח הוא: "הזדקפו. ישרו את הכתפיים". הוא מבסס את דבריו על עולם הטבע ועל ניסיון החיים, ומסביר כי כל יצור חי העומד בראש מורם ובכתפיים ישרות משדר לעצמו ולסביבתו ביטחון, עוצמה ויכולת, ובכך משפיע ישירות על תפקודו והצלחתו.
נזכרתי בכלל הזה השבוע, כשהצטברות הדאגה, הצער, הכעס והתסכול איימה להכריע. העת הזאת מאתגרת מכל כיוון ואופן. בשמחת תורה פתאום ירד מסך חיינו הטובים והמסודרים, והתחוור לנו באיזו מציאות קשה, מסובכת ומסוכנת אנחנו חיים. גילינו שאנחנו מוקפים מכל עברינו בשנאה מטורפת וחסרת גבולות, באנשים המקדישים את כל יכולותיהם ומשאביהם כדי למחות אותנו מעל פני האדמה. מי שחשבנו לבעלי בריתנו נחשפו בצביעותם ובעוינותם.
הצבא והממסד הביטחוני המפואר של מדינת ישראל עמדו מבולבלים וחסרי אונים מול המתקפה, ומאז ראשיהם משדרים רוב הזמן חולשה ואובדן דרך. בעוד חיילינו נלחמים בגבורה להגן על כולנו, ואחינו הנתונים בשביה בעזה משוועים להצלה, פוצחים חלק ממנהיגינו במחולות פוליטיים, מפרקים את ממשלת האחדות ומנסים להתניע מערכת בחירות. קומץ האנרכיסטים, שטיפשותם קודמת לרשעותם, מתלהמים ומשתדלים להפריע לשגרת החיים ולהקשות עליה. ואיזו שגרה היא זו כאשר עשרות אלפי אנשים גלו מבתיהם בצפון ובדרום, יישובים שלמים עומדים נטושים, וירי טילים וכטב"מים הוא עניין יומיומי? איזו שגרה היא זו כאשר אנחנו מבכים את מיטב בנינו, והפצועים נאבקים בקושי ובכאב? כאשר אנשים משרתים חודשים על גבי חודשים במילואים, הרחק ממשפחתם וממקור פרנסתם? האנטישמיות בעולם משתוללת, יהודים חרדים לחייהם, וכאן מסכסכי איש ברעהו מנסים כל הזמן לעורר מהומות ומריבות, המצב הכלכלי מלחיץ, חום כבשן בחוץ... ואיך ומתי נצא מכל זה?
נצא מכל זה בכך שנזקוף את ראשינו, שניישר את הכתפיים. הרוח היא שמנצחת, תמיד. שיבת ישראל לארצו לוותה בכל כך הרבה קשיים ובעיות - ביצות ומחלות ועוני וערבים ובריטים ומלחמת אחים... אבל הרוח גברה, ובסייעתא דשמיא צלחנו וגברנו על הכול. במוזיאון חטיבת גבעתי אפשר לראות בתצוגה כמה סכינים חלודים וסוג של חנית. נדמה שאלו ממצאים ארכאולוגיים, עד שקוראים את הכיתוב המלמד שבמלחמת השחרור לא היו מספיק רובים, וחלק מחיילי גבעתי נלחמו באויב באמצעות הסכינים האלו. וגם במקלות. ללא מדים, ללא כלי נשק תקניים, רבים מהם ללא הכשרה צבאית, עמדו מול הצבא המצרי, המסודר והמצויד, יכלו לו, וחיברו את הנגב למדינת ישראל.
רובנו לא חיילים קרביים, ואין לנו השפעה על ביידן, ואפילו לא על גנץ ולפיד, אבל יש לנו השפעה על עצמנו, על בני משפחתנו ושכנינו. יש לנו כוח ותפקיד גדול - להרים את המבט, לחזק את הרוח. כל פעולה קטנה שבאה לתקן ולהיטיב - לבצע משימה כראוי, להתחדש במשהו, להשקות את הצמחים, להגיע בזמן לפגישה, לחייך לאדם ברחוב - היא חלק מהמערכה הגדולה על נפשנו, על חוסנו של העם, על אמונתו ותקוותו. כך מחזקים, כך מתחזקים, במעשים של יום יום שמגלים שאנחנו כאן, שאנחנו לא מתכנסים ומתייאשים ומוותרים, אלא יציבים ומתמידים, מתעצמים ומנצחים.
"עמידה זקופה בכתפיים ישרות משמעה קבלת האחריות הנוראה של החיים בעיניים פקוחות לרווחה", כותב פיטרסון, "משמעה שהחלטתם מרצונכם להפוך את הכאוס... למציאות של סדר שראוי לחיות בו". איננו לבד בעולם כאוטי. מול עינינו מתגשמות הנבואות, הטובות וגם הקשות, ומזכירות לנו שיש לנו במי לשים מבטחנו, את תוכניתו הגדולה של הקב"ה לעם ישראל ולעולם כולו. גם לנו יש חלק בתוכנית הזאת, ועלינו לעשות אותו באומץ ובאורך רוח. ובכך הוא מתחיל, בלהזדקף ובליישר את הכתפיים.
***