הגילוי של ועדת החקירה לפרשת הצוללות השבוע, לפיו התצהיר שהגיש בוגי יעלון לבג"ץ היה שקרי, הוא המסמר האחרון בארון הקבורה הפוליטי של שר הביטחון לשעבר. קשה להסביר כיצד הגיע אדם משכמו ומעלה כמו בוגי יעלון למצב שבו הוא מוביל קריאה לחקור רכישת צוללת שמתברר שהוא עצמו תמך ברכישתה.
זכיתי לעבוד עם יעלון אי שם לפני שנכנס לפוליטיקה, בימים העליזים של המכון לאסטרטגיה ציונית. התרשמתי מאוד מהרצינות והערכיות שלו. במשך תקופה ארוכה האמנתי ואף רציתי שיהיה המנהיג של מחנה הימין. רק שנראה שבשלב מסוים אצה לבוגי הדרך, והוא התברבר בניווט.
אני רוצה להציע הסבר אפשרי לדינמיקה הפוליטית שהובילה את בוגי עד הלום. אתחיל בצוק איתן, המבצע הצבאי הרחב ביותר ברצועת עזה מאז ההתנתקות ועד חרבות ברזל. כחלק מהקונספציה ששררה כבר אז ורבים סירבו לראות, עלתה סוגיית המנהרות. בנט היה ממובילי השיח לטיפול במנהרות, לעומת שלושת מובילי המבצע: ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון יעלון והרמטכ"ל בני גנץ, שקצת טמנו את ראשם בחול.
לימים תחקור המבצע עבר למבקר המדינה, אשר סימן את השלישייה כאחראים פוטנציאלים למחדל המנהרות. כשזה קרה, גנץ כבר לא היה הרמטכ"ל ועדיין לא היה פוליטיקאי. להערכתי בשלב הזה בוגי זיהה לא נכון, כאילו הולכת להיות פה ועדת וינוגרד 2. נזכיר, ועדת וינוגרד הראשונה, זו שאחרי מלחמת לבנון השנייה, גמרה את הקריירה הפוליטית של ראש הממשלה אולמרט, שר הביטחון עמיר פרץ והרמטכ"ל דן חלוץ. בוגי חשש שנתניהו והוא, שהלכו כתף אל כתף מאז הצטרפותו של בוגי לליכוד ב־2009, הולכים להיות במוקד הביקורת. אני משער שהיה מי שלחש על אוזנו בשלב ההוא כי הגיעה העת לתהליך בידול של בוגי מנתניהו. בידול כזה, חשב יעלון, יאפשר לו להתחמק מחיצי הביקורת שיופנו בעיקר לנתניהו, ולהתמודד בעתיד על ראשות הממשלה.
הסנונית הראשונה לבידול הזה הופיעה בפרשת החייל היורה, עוד לפני שידענו שקוראים לו אלאור אזריה. בוגי והרמטכ"ל איזנקוט הפכו את האירוע למשפט פומבי, אף שהנושא הגיע לחקירה צבאית עוד לפני שהתפרסם ציבורית בעקבות צילומי ארגון בצלם. נתניהו הצטרף לגינוי הראשוני, אבל הבין מהר מאוד שצריך להנמיך את להבות העיסוק בפרשה, ואילו בוגי המשיך לשפוך שמן על הגפרור הסורר.
קופצים מפורים ליום השואה, וגנרל חדש מפציע בשדה: יאיר גולן, שהיה סגן הרמטכ"ל, מחליט לזהות תהליכים ושוכח שהוא עדיין לא פוליטיקאי חסר אחריות. בצעד תמוה למדי שר הביטחון מגבה את סגן רמטכ"ל, אפילו לאחר שגולן עצמו מתנצל ומנסה להסביר את האמירה שלו.
בשלב הזה נתניהו מבין שיש לו שר ביטחון שהוא כבר לא יכול לסמוך עליו, בטח כשביבי עומד בראשות קואליציה שנשענת על 61 אצבעות בלבד, וכוללת כל מיני כוכבים סטייל אורן חזן. 'אם כבר יש לי שר ביטחון שאני לא סומך עליו במאת האחוזים', חושב לעצמו נתניהו, 'עדיף לי שזה יהיה מישהו שיגדיל את מספר אצבעות הקואליציה'. זאב אלקין מסדר את הכוכבים והופ, אביגדור ליברמן נכנס לממשלה לאחר שמתגשם חלומו להיות שר ביטחון.
בוגי מופתע מהמהלך, נפגע מכך שנתניהו חתך ממנו לפניו, ונעלב כמו שרק בוגי יודע להיעלב. מאותו שלב, העלבון הופך להיות תוכנית העבודה של בוגי, והוא מה שגורם ליעלון להקים מפלגה חסרת היתכנות פוליטית שאף אחד לא זוכר את שמה, לחבור לרשימה המשותפת של לפיד וגנץ, לגמגם שאין ימין ואין שמאל, להתפצל שוב, הפעם מיאיר לפיד, לגלות שאין לו כל תמיכה ציבורית ולהסיר את מועמדותו בבחירות. על הדרך הצטרף בוגי לקמפיין חקירות נתניהו, במסגרתו היה מוכן לומר כל דבר שישרת את המטרה העליונה: הדחתו של ביבי.
מכאן ועד הגשת תצהיר שקרי לבית המשפט העליון, הדרך הייתה קצרה. ייתכן שכל הסאגה הפוליטית הזו הייתה יכולה להימנע, אילו בוגי עצמו היה מפנים את המסר מאחורי שם ספרו החשוב: דרך ארוכה קצרה.
הכותב הוא מנהל הפורום לחברה האזרחית
***