מאיר סיידלר
מאיר סיידלרללא קרדיט צילום

פרופסור אמריטוס אסא כשר הוא אב שכול ויהודי באמצע שנות השמונים שלו, דבר שבעיניי מצדיק התחשבות. עם זאת, אדם בעל חתימה ציבורית שלוקח מיקרופון ומשמיע את דבריו ברבים אינו חסין מביקורת.

כשר שייך לאנשים המאיישים חלק גדול מהסקטור הציבורי שהם בעלי השפעה אך אינם נושאים בתוצאות דבריהם או פעולותיהם. את זה צריך תמיד לזכור: בעוד שכל אמירה ופעולה של נבחר ציבור או של מי שעובד בסקטור הפרטי מגובה באחריות שהוא נושא על כתפיו – שעלולה, במקרה של כישלון, להיתרגם לאובדן משרתו והשפעתו – ישנם תחומים, על פי רוב בסקטור הציבורי, שבהם אנשים לא נדרשים לשלם מחיר על כישלונותיהם כי אין בתחומים האלה דרישה ל־accountability (אחריותיות, ככה זה נקרא בעברית). כך זה אצלנו וכך זה למעשה בכל העולם. אינני מתלונן, אלא רק מציין עובדה שהיא לטעמי בעלת חשיבות בנידון דידן.

בשבוע שעבר עלה כשר על הבמה בכיכר החטופים ונשא במשך כעשר דקות נאום נרגש. אתייחס לשתי נקודות בנאומו המדגימות את העדר האחריות בדבריו. הנקודה הראשונה נוגעת מטבע הדברים להחזרת החטופים. כשר דורש למעשה להחזיר את החטופים במחיר שחמאס דורש. כדי לנמק את דרישתו טען כשר, ולא בפעם הראשונה, שהסכנה העתידית העלולה להיווצר לאזרחי ישראל בעקבות ההיענות לדרישות חמאס "איננה קיצונית", והיא בוודאות קטנה יותר מהסכנה הנשקפת לחייהם של החטופים.

אין חולק על כך שלחטופים נשקפת סכנת חיים יום יום שעה שעה, ולכך נוסף הסבל הרב שהם ויקיריהם עוברים. כשר אינו היחיד שליבו נשבר רק מהמחשבה על כך. אינני חושב שיש מישהו בעם ישראל שאינו רוצה בהחזרת החטופים (אגב, כשר רמז שיש כאלה). עם זאת, מהיכן לכשר הוודאות שסכנות עתידיות שעלולות להיווצר מעסקה מופקרת הן לא כאלה נוראיות?

הטענה נשמעה לי מוכרת, והלכתי לחפש את דברי כשר על עסקת שליט, שבה הוא תמך. וכה אמר כשר בשנת 2021, כאשר התראיין לרגל ציון עשר שנים לעסקת שליט: "יש מידה מסוימת של סיכון שאנחנו לוקחים על עצמנו, אבל השאלה שצריך לשאול היא אם זה סיכון ברמה גבוהה או ברמה נמוכה". עד כאן בהחלט דברי טעם, אם כי לא צריך להיות פרופסור כדי לומר אותם. ועכשיו תשובתו של כשר על המקרה הקונקרטי של עסקת שליט: "פה אנחנו רואים שהסיכון לא היה כזה גדול. פה ושם היה אירוע. אני חושב שהסיכון שלקחנו היה נכון".

נניח בצד את 7 באוקטובר 2023 מבית היוצר של יחיא סינוואר, ממשוחררי עסקת שליט. אף אחד מאיתנו לא חזה עתידות בשנת 2021 ואינני דורש זאת מאסא כשר. אולם כבר בזמן שכשר אמר את מה שאמר (כלומר עשר שנים אחרי עסקת שליט) היה ידוע ומפורסם ששחרור המחבלים באותה עסקה גבה מחיר כבד ביותר בחייהם של רבים שנרצחו בידי מחבלים שהשתחררו בה. אזכיר רק אחדים מהם: דני גונן, ניצב משנה ברוך מזרחי, שלושת הנערים נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואלעד יפרח, ורבים נוספים הי"ד. עובדה זו לא הפריעה לכשר כלל ועיקר בהערכתו החיובית את עסקת שליט. הנרצחים האלה נכנסו אצלו לקטגוריה של "פה ושם היה אירוע". והנה בא עכשיו אותו כשר, אחרי שכשל בהערכתו דאז, וטוען שוב בפאתוס את אותם הדברים, רק באופן נחרץ אפילו יותר. כאילו שדווקא אחרי 7 באוקטובר יש מקום לחזור על הערכת מצב מופרכת מהעבר ביתר נחרצות ולטעון שוב שהסכנה שעלולה להיווצר משחרור אלפי רוצחים ושיקום חמאס "איננה קיצונית". ככה זה כשאף אחד אף פעם לא דורש ממך לקחת אחריות על דבריך.

והנה עוד עובדה שעיוות כשר בנאום שנתן בכיכר החטופים. מנסח הקוד האתי של צה"ל חלק עם קהל שומעיו את התובנה שיש כמה מושגים שצריך למחוק מהלקסיקון, בהם את המושג "ניצחון", ובפרט את המושג "ניצחון מוחלט": "אין דבר כזה בעולם", פסק כשר, "ניצחון מוחלט - זהו קשקוש מצוץ מן האצבע", כלומר לא היה ולא נברא. כשר איננו היסטוריון, גם אני לא. אבל גם בלי להיות היסטוריון עולות במוחי בלי מאמץ כמה דוגמאות מובהקות של ניצחון מוחלט, החל מאלכסנדר מוקדון ועד לתקופה המודרנית. אסתפק בשתי דוגמאות מהעבר הלא רחוק שאותן כשר, יליד 1940, היה אמור לזכור עוד מילדותו, גם בלי להתעמק בספרי היסטוריה. האם ניצחון כוחות הברית במלחמת העולם השנייה על גרמניה הנאצית שבה מטרת המלחמה שהוגדרה, "כניעה ללא תנאי", מומשה במלואה – לא היה מוחלט? ניצחון האמריקנים על יפן גם לא?

מה עומד מאחורי אמירתו של פרופסור אמריטוס אסא כשר, הסותרת את העובדות ההיסטוריות, שאין דבר כזה ניצחון מוחלט, ושאפילו את המושג ניצחון כשלעצמו, גם בלי ה"מוחלט", יש למחוק מהלקסיקון? האם יכול להיות שאמירתו המופרכת של כשר משקפת את הקוד האתי שלו, שאותו הוא הנחיל לצה"ל על כל ההשלכות הנובעות מכך?

אנשים ששייכים למיליה של כשר איישו בעשורים שלפני האסון שפקד אותנו באופן בלתי פרופורציונלי משרות חשובות בעלות השפעה ועתירות תקציבים בסקטור הציבורי, והם עדיין שם: בתקשורת, באקדמיה, בוועדות מומחים למיניהן, בבית המשפט העליון ולצערנו כנראה גם בצבא. לא פלא שהגענו עד הלום.

***