שאגות השמחה וזעקות השבר על פסיקת בג"ץ הגיעו מיד עם נתינתו בשעה 11:01 בדיוק ביום שלישי השבוע. אף אחד לא התעכב כדי לקרוא בנחת מה נכתב בפסק הדין בפועל. הגדיל לעשות יושב ראש דגל התורה חבר הכנסת משה גפני שגינה את פסק הדין עוד לפני שניתן. בשעה 9:45 גפני פרסם כך: "מעולם לא היה פסק דין של בית המשפט העליון לטובת בני הישיבות ולטובת הציבור החרדי. אין שם אף שופט שמבין בערך של לימוד התורה והתרומה שלהם לעם ישראל בכל הדורות".
עובדתית זה מאוד לא נכון. בהחלט היו פסיקות של בית המשפט העליון שהיו לטובת בני הישיבות ולטובת הציבור החרדי. בינואר 2022 ניתן פסק דין שלא איפשר לשר האוצר דאז אביגדור ליברמן לבטל את סבסוד מעונות היום למשפחות אברכים באמצע שנת הלימודים. השופט שטיין כתב כי "לאור מכלול הנסיבות, סבורני אפוא כי נכון נעשה אם נחליט כי הוראת המעבר בענייננו צריכה לקבוע שמבחני התמיכה הישנים ימשיכו לחול, במקביל למבחני התמיכה החדשים, עד לסוף שנת הלימודים הנוכחית, התשפ"ב. תקופת מעבר קצרה מכך תהא בהכרח בלתי מידתית ובלתי סבירה באופן קיצוני".
אל שטיין הצטרפו גם השופט עופר גרוסקופף והשופט עוזי פוגלמן שכתב את פסק דין הגיוס השבוע (לפסק הזה הצטרפו, בין היתר, אותם גרוסקופף ושטיין).
ועדיין, נכון יהיה לקבוע שהסנטימנט של בג"ץ לאורך השנים היה סנטימנט אנטי־חרדי או ליתר דיוק אנטי המדיניות הציבורית החרדית, אולם תמיד בג"ץ דאג לא לקרוע את החבל עם המגזר החרדי. להבנתי, החבל לא נקרע לגמרי גם הפעם, ועל כך ארחיב בהמשך.
חשוב לציין ולהדגיש שהיעדרותו של הקול החרדי מבג"ץ תלויה בעיקר בחבר הכנסת גפני, שבהוראת רבותיו דאג לסכל מינוי שופט חרדי לבית המשפט העליון. אי אפשר להתלונן על כך ש"אין שם אף שופט שמבין בערך של לימוד התורה והתרומה שלהם לעם ישראל בכל הדורות", כשאתה בעצמך מונע שיהיה שם שופט כזה.
לפני 15 שנה, בריאיון לעיתון בשבע (מקווה שאקבל בונוס על זכירת הריאיון), סיפר דיין בית הרבני הגדול לערעורים הרב שלמה דייכובסקי על ההצעה שקיבל לכהן כשופט בבית המשפט העליון לפני כ־30 שנה. מי שהציע לו את התפקיד הרם היה לא אחר מאשר נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק.
כך סיפר אז לעמנואל שילה ולחגית רוזנבאום. "ידוע שהדברים הגדולים נחתכים בבית המשפט העליון. אם הייתי יושב שם, הייתי שליש מתוך ההרכב. שליש זה המון. מדובר פה בדברים גורליים לעם ישראל, שאני משוכנע שהייתי עושה את המאמץ לא רק לא להיות במיעוט אלא ליצור רוב. בנוסף, היה מדובר שאשב בנושאים עקרוניים בהם אין בעיה הלכתית, בעיקר במסגרת בג"ץ. לדון על הפינוי, על הגירוש, החלפת מחבלים שפוטים. יש הרבה תחומים שהייתי יכול לשבת בהם בלי שום בעיה הלכתית. גם בבג"צים נגד בתי דין רבניים, אני חושב שאת הגבולות והתחומים הייתי עושה טוב יותר מאשר כשזה נעשה שם בלעדיי", הוא אומר, ובקולו נשמעה נימה של תחושת החמצה, "אבל היות שהיה מדובר בהכרעה ציבורית לא פשוטה, לא רציתי להכריע עבור עצמי. קיבלתי את דברי הרב אלישיב בנושא הזה".
מאז נעשו ניסיונות נוספים למנות שופטים חרדים לבית המשפט העליון, אך גפני ושותפיו מנעו זאת. יש שיטה שגורסת שככל שיהיה יותר רע, כך בסופו של דבר יהיה יותר טוב. הגישה אומרת שהתיקון יגיע רק לאחר שהקלקול יהיה כה ברור וכה חד־משמעי. ולכן אין מקום לשינויים קטנים מבפנים, ואין טעם להתערב במינויים כאלה ואחרים לבית המשפט העליון לאורך עשרות שנים. אם זו אכן הייתה האסטרטגיה ארוכת השנים של גפני בנוגע לבית המשפט העליון, אז או שהיא כשלה כישלון חרוץ או שפשוט לא רע לגפני מספיק, ועיקר הרע מבחינת המגזר החרדי עוד לפנינו.
ועוד הערה אחת על דברי גפני. הטענה ש"אין שם אף שופט שמבין בערך של לימוד התורה" היא טענה דמגוגית להפליא. לא רק בגלל שעם כל הכבוד להשקפה התורנית של גפני על שילוב תורה וצבא, יש לכל הפחות גם דעות תורניות אחרות, ולא רק בגלל שחבר ההרכב השופט דוד מינץ למד בישיבת הסדר, ולא רק בגלל שחבר ההרכב השופט נעם סולברג למד בישיבה לאחר סיום שירותו הצבאי, אלא בגלל סיבה אחת ברורה. ההתנגדות החרדית לגיוס לצה"ל, כפי שנחשף באופן ברור מיום ליום, איננה רק בנוגע למי שתורתו אומנותו, אלא היא שווה ביחס לכל החרדים ואף בוגרי מוסדות החינוך של הזרם החרדי, גם אם זיקתם כיום לאורח החיים החרדי קלושה.
מתוך ביטחון הננו חותמים
כמו שפתחתי, פסק הדין עורר שאגות שמחה וזעקות שבר. אבל מה בכלל כתוב בו? האמת היא שלא כתוב בו יותר מדי. פסק הדין קצרצר למדי. החלק שעוסק בתקצוב היה מאוד ברור: המדינה לא יכולה לסבסד ולתמוך בישיבות ובכוללים בגין תלמידי ישיבה ואברכים בגיל גיוס שהיו אמורים להתייצב כדי לקבל צו גיוס. פסק הדין אומר למעשה שהמדינה אינה יכולה לעודד פעילות שהיא בעצמה סבורה שהיא איננה חוקית. אם לא הסדרת בחוק את הפטור של בחורי הישיבות החרדים, אתה לא יכול להעניק תמיכה לפעילות העומדת בסתירה לשירות צבאי או אזרחי. המשמעות היא לא רק איסור על תקציב ממשלתי ישיר של מלגות לבחורי ישיבה ואברכים, אלא גם איסור על קריטריון של אברך (בגיל גיוס) כעילה להנחה במעונות יום, איסור על תקצוב ישיבות ל"נושרים", שכל מהותן היא מניעת נשירה מהעולם החרדי לשירות צבאי, וכן על תקציבים נוספים.
זה בהיבט הכלכלי. אבל בהיבט היישומי של חובת הגיוס בפועל - פסק הדין מעורפל באופן כמעט חסר תקדים. שני גורמים שבקיאים בפרטים אמרו לי שזה המחיר של מתן פסק דין על ידי תשעה שופטים פה אחד. כולם הסכימו על נוסח אחד, ומטבע הדברים המחלוקות לא חודדו והנוסח הפך להיות נוסח שכל הצדדים יכולים לחיות איתו בשלום, כי למעשה הוא לא אומר יותר מדי. אם תרצו, פסק הדין שנתן בג"ץ השבוע הוא המקבילה של סיום מגילת העצמאות "מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים". הדתיים והחילוניים, על פי הטענה המקובלת, היו יכולים לחתום על הביטחון בצור ישראל, כי כל אחד היה יכול לפרש את הביטוי הזה כראות עיניו.
אצטט את השורה התחתונה של פסק הדין, כדי שהקורא יוכל להתרשם בעצמו עד כמה היא בלתי ברורה בעליל: "במישור היישומי, עדכנה כאמור היועצת המשפטית לממשלה כי רשויות צה"ל יוכלו לגייס כ־3,000 חיילים מקרב בני הציבור החרדי בשנת הגיוס הקרובה (זאת, בנוסף למספר החיילים שהיו מתגייסים בממוצע בשנים עברו מציבור זה). העתירות שלפנינו אינן המסגרת המתאימה לדיון בפרטים הנוגעים לאופן אכיפת הוראות חוק שירות ביטחון והיקפי הגיוס של תלמידי הישיבות, וממילא איננו מביעים עמדה ביחס לסוגיה זו. מובן כי אף בהפעלת סמכות זו ובפעולות לגיבוש תכניות לגיוס מדורג של תלמידי הישיבות יהא על רשויות הצבא לפעול בהתאם לכללי המשפט המינהלי".
וכך נכתב בפסקה המסכמת: "סיכומם של דברים: ביום 30.6.2023 פקע פרק ג'1 לחוק שירות ביטחון. ממועד זה, לא קיים עוד כל הסדר חקיקתי שמאפשר להבחין בין תלמידי הישיבות לבין יתר המיועדים לשירות צבאי. יישומה של ההלכה שנקבעה בעניין רובינשטיין, מוליכנו למסקנה הבלתי נמנעת כי לא נתונה למי מהגורמים ברשות המבצעת סמכות להורות על הימנעות גורפת מגיוסם של כלל תלמידי הישיבות. בהתאם לאמור, על המדינה לפעול לגיוסם, בהתאם להוראות החוק".
הדבר היחיד שאפשר לקבוע בוודאות הוא שבג"ץ אינו מאפשר להימנע באופן גורף מגיוס של כל תלמידי הישיבות, ושעל המדינה לפעול לגיוסם. אבל מה זה אומר בפועל? גם במשרד המשפטים וגם במשרד הביטחון אומרים לי שיש להם הרבה יותר סימני שאלה מסימני קריאה. היועצת המשפטית לממשלה הוציאה בבהילות מכתב שאומר כי "על מערכת הביטחון לפעול באופן מיידי לביצוע פסק הדין לגיוסם של תלמידי הישיבות החייבים בשירות צבאי, בהתאם לצורכי הצבא וליכולותיו". אבל היא בעצמה לא יודעת לומר כיצד על משרד הביטחון לעשות זאת.
בג"ץ לא קבע כי די בתוספת של 3,000 מתגייסים נוספים על ממוצע הגיוס מקרב המגזר החרדי בשנים האחרונות. בג"ץ ציין את דברי צה"ל שביכולתו לקלוט בשנת הגיוס הזאת עוד 3,000 בחורי ישיבה. האם זה אכן מספיק? בג"ץ בפירוש קבע שהוא לא קובע בשאלה זו, בנימוק די משונה שהעתירות הנוכחיות אינן מתאימות לדיון בפרטים. אם לא עכשיו, אימתי? בפועל, בג"ץ פשוט קנה לעצמו זמן לפני שיצטרך לחזור ולדון בעתירות שיוגשו שוב בשנת 2025 לכל המאוחר. בשולי הדברים, אם אתם חושבים שנעשתה עבודת מטה רצינית, מקיפה וסדורה שבסיומה הגיעו למספר העגול 3,000 - אתם טועים. גם במשרד הביטחון, כאשר זרקו את המספר הזה, קיוו שפשוט יחוקק חוק גיוס חדש שיסדיר את הסוגיה.
אבל בואו ניצמד למספר שהתקדש משום מה של "3,000 חרדים מגויסים חדשים". איך אמורים לגייס אותם? האם צה"ל צריך להוציא בפועל צווי גיוס בלי יוצא מן הכלל לכל כ־60,000 החרדים בגיל גיוס, וצה"ל יבחר מתוך כל אלה שיתייצבו את אותם 3,000 שהוא מעוניין לגייס כרגע? האם צה"ל צריך להוציא 10,000 צווי גיוס מתוך תקווה שמתוכם יתייצבו 3,000 איש? האם צה"ל אמור להוציא צווי גיוס בלי שום התחשבות בשאלה האם מדובר באברך משי שלומד יומם ולילה או בבחור שיצא לעבוד או מסתובב להנאתו בחוצות העיר? האם צה"ל צריך לאתר בראש ובראשונה את "החרדים הנושרים"? ומה הדין של כל אלו שיוציאו להם צווי גיוס והם לא יתייצבו בפועל? האם צה"ל מחויב כעת לאכוף את גיוסם באמצעות המשטרה הצבאית, להכריז עליהם כעריקים ולהוציא נגדם צווי עיכוב יציאה מן הארץ וסנקציות נוספות? האם צה"ל בכלל מחויב לכפות צווי גיוס להמוני בחורי הישיבה, או שהוא יכול לנסות לגייס אותם באופן וולונטרי באמצעות ימים פתוחים ופעולות שיווק בקרב האוכלוסייה החרדית הרלוונטית? את השאלות הללו לא אני שואל, אלא במשרד המשפטים ובמשרד הביטחון שואלים אותן.
תשעת השופטים שדנו בתיק הזה אינם טיפשים. הם ידעו שהם כותבים פסק דין לא ברור בהיבט של חובת הגיוס בפועל. להתרשמותי, בג"ץ הבין שעיקר המנגנון צריך להיות כלכלי. למנוע את המשך התמריצים הכלכליים שנותנת המדינה לאי־גיוס. האם זה יוביל לפרץ גיוס נרחב במגזר החרדי? לא, בטח לא בטווח הזמן הנראה לעין. אבל בטווח הרחוק - אולי.
לפני שבועיים הצעתי כאן את הפתרון הצנוע שלי למשבר הגיוס. ככל שהאדם ישרת יותר ויתרום יותר למדינה, הן בשירות החובה והן בשירות המילואים, כך הוא יקבל יותר מהמדינה בכל ההיבטים האפשריים. התמריץ הכלכלי צריך להיות הפוך לגמרי מהמצב כיום. פתרון מושלם זה לא, אבל זה הכי טוב שאפשר להוציא בנקודת הזמן הזאת. זה פתרון שכל הצדדים יכולים לחיות איתו בשלום בדרך זו או אחרת.
מי שחושב שפסק הדין שפרסם בג"ץ השבוע פתר במחי מקלדת את משבר הגיוס, יש לי חדשות רעות בשבילו: המציאות לא נקבעת במסמכי WORD.
לתגובות: gravishai@gmail.com
***