החייל המעוטר ביותר בצה"ל, שבסופו של דבר התמנה גם לרמטכ"ל, הלא הוא אהוד ברק, התברר לימים כראש הממשלה שהציע למסור כמעט את כל יהודה ושומרון, לחלק את ירושלים, והוביל לנסיגתו המבישה של צה"ל מלבנון, מה שמציב אותנו כיום פעם נוספת לקראת מלחמה קשה בגבול הצפון.
האלוף במיל' עמוס ידלין, טען 3 ימים לפני הטבח שכיום אין חשש למחדל בסגנון יום כיפור.
מקרים אלו הם רק קצה קרחון מתופעה מטרידה שמימדיה נחשפו יותר ויותר בשנים האחרונות. בכירים במערכת הביטחון, 'הלשעברים', ממלאים את האולפנים ושוגים פעם אחר פעם בניתוח המציאות. מה גורם לכך?
כיצד אנשים שלחמו בגבורה בשדה הקרב, מתגלים בשדה המדיני כאנשים שלא מצליחים לקרוא את מפת המציאות?
בין מצביא למדינאי
לא מדובר רק במחלוקת בהשקפה הפוליטית, אלא ישנו הבדל בתכונות הנדרשות ממצביא לעומת אלו הנדרשות ממדינאי.
שאם לא כן, מדוע באופן מובנה הרמטכ"ל אינו שר הביטחון? ומדוע ראש הממשלה הוא הסמכות הבכירה שמחליטה גם בענייני ביטחון, כלכלה וכו', אף כשאינו איש מקצוע בתחומים אלו?
אנשי המקצוע והפקידים, בכירים וחכמים ככל שיהיו, אינם בעלי הסמכות, כי ישנו פער בין ריכוז הנתונים וההמלצה המקצועית שנובעת מהם, לבין אופן היישום שלהם בזירה המדינית. קיבלנו עוד דוגמה מצערת לכך בטבח שמחת תורה, כאשר הסימנים המדאיגים היו ידועים למערכת הביטחון, אך זו החליטה שאין צורך לשתף בכך את הדרג המדיני.
המצביא נדרש להיות מקורקע, פרגמטי, להדגיש את האילוצים. המנהיג נדרש להיות בעל חזון ומעוף, עם יכולת לראות את התמונה הרחבה על כל השלכותיה העתידיות.
אין הכוונה שהמצביא אינו אדם נועז ואמיץ, גנרל יכול להיות התקפי ובעל תעוזה צבאית יוצאת דופן, ויחד עם זאת להיות כושל במבטו המדיני. בשדה המדינאות נדרש מבט רחב ותעוזה מסוג שונה. המצביא כובש ביצירתיות את היעדים שהוצבו לו ופועל בעיקר לשימור הקיים, המנהיג נדרש להוביל ולהגדיר את המטרות על פי החזון לעתיד.
ישנם אנשים מיוחדים שמכילים את שתי התכונות, אך ברוב המקרים אלו כשרונות שונים במבט על המציאות. משום כך, האסטרטג האמיץ בשדה הקרב, עשוי להתגלות כטקטיקן ומוג לב בשדה המדיני, וכן להפך. לכן רבים מאנשי הביטחון המוכשרים שנכנסו לפוליטיקה, כשלו בה ואיבדו את הדרם וכבודם.
נבואות הזעם של בריק
לאור דברים אלו, נוכל גם להבין את היחס לדברי האלוף המוערך יצחק בריק, שהתפרסם מאוד בעקבות המלחמה. יש לו ביקורת נוקבת ומוצדקת על צה"ל, שלצערנו לא הקשיבו לה בזמן. דבריו גם השפיעו באופן חיובי על החלטות הדרג המדינית בתחילת המלחמה. אך בריק גם תמך בתכנית ההתנתקות כי היא "חיונית לבטחון ישראל", וגם בריאיון לאחר פרוץ המלחמה לא חזר בו מכך (בטענה שהצבא לא יכול היה לעמוד בהמשך השמירה על ההתיישבות בגוש קטיף).
כמו כן, בתקופה האחרונה הוא בעיקר מדגיש שכעת אנחנו כבר לא יכולים לנצח. הוא טוען שחייבים לבנות את הצבא במשך כמה שנים, ורק לאחר מכן לצאת שוב למלחמה. על אף שבריק מצביע על בעיות אמיתיות, דבריו מייאשים ובעיקר לא ישימים - אויבינו לא ימתינו לנו עד שנסיים לבנות את צה"ל מחדש.
הוא אדם טוב ומקצוען בתחומו, אך בדבריו אלו הוא חורג מתחום הצבא לתחום המדינאות. תחום זה דורש רוח אחרת, שמתחשבת בנתונים, אך משבצת אותם בתמונה הכוללת. בכוחה למצוא פתרונות מחוץ לקופסה, ובעיקר להנחות לנצח עם מה שיש למרות המורכבות הגדולה.
חטא הגנרלים
זה גם הבלבול שאירע למרגלים שתרו את הארץ – נשלחו גנרלים שהיו בקיאים ב'טכסיסי המלחמה' (העמק דבר), על מנת לברר איך כדאי לכבוש את הארץ. החזון היה ברור – הולכים לכבוש את ארץ ישראל, השאלה היא רק איך ולא האם. אך הם חרגו מסמכותם וחשבו שכשרונם הצבאי מתיר להם להחליט בהכרעה המדינית.
הם הוסיפו מילת פרשנות שרומזת שלא ניתן לנצח במלחמה הזו בגלל סדרי הכוחות (ע"פ הרמב"ן): "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד...". יתכן שעזותו של העם גם רומזת לרמת המוטיבציה שלו ורוחו האיתנה – אולי כדברי דובר צה"ל דניאל הגרי, גם הם סברו שהכנענים הם רעיון, ולא ניתן לנצחם...
כאשר כלב בן יפונה טען ליכולת להגיע לניצחון מוחלט: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ", השיבו לו שזו זריית חול בעיני הציבור, ואמרו כבר באופן נחרץ: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ". זה מה שקורה כאשר אנשי צבא מכניסים באופן פסול שיקולים פוליטיים ומדיניים לתפקידם. במקום להיות סוסים דוהרים לעבר היעד, הם הופכים להיות גורם חוסם ומגביל.
רגע הבשורה לכניסה לארץ, התהפך באחת לדחייה של 40 שנים בגלל חוסר אמונה וחזון. החמצה.
מבחן הקמת המדינה
כדי להבחין בין מצביא שעוסק בעיקר באילוצים (גם אם הוא משמש כעת כפוליטיקאי), לבין מנהיג עם חזון פורץ דרך, ניתן לעשות מבחן פשוט: "מה הוא היה אומר על הקמת המדינה?"
ערב הקמת המדינה, תושבי ארץ ישראל היהודים היו באמצע מלחמה מול ערביי הארץ, ומדינות ערב איימו בפלישה למדינת ישראל הצעירה, אם זו אכן תכריז על הקמתה הרשמית. יגאל ידין אמר: "היתרון שלהם גדול, אם כל הכת הזאת תבוא ותילחם בנו". כמה מדינות ובראשן ארה"ב הזהירו את ישראל שלא לקיים את ההכרזה.
למרות חוסר התמיכה של ארה"ב שגם מנעה העברת נשק לישראל, ולמרות איומי צבאות ערב, ועל אף שמצבה הצבאי של המדינה בתחילת דרכה היה בכי רע, בן גוריון הוביל באומץ רב להחלטה להכריז על הקמת המדינה. הוא היה מודע לסכנה ולמחירים: "אנחנו עומדים בפני מערכה קשה, וצריכים להיות מוכנים לאבידות קשות".
האם מישהו מקבינט המלחמה בימינו היה מוכן לכך? האם האלוף בריק עם כל זכויותיו וביקורתו המוצדקת היה תומך במעשה כזה? נדמה שאם דמויות אלה היו שם, עד היום היינו תחת המנדט הבריטי.
למרות שמצבנו כיום טוב כמעט בכל פרמטר ביחס לזמן הקמת המדינה, חסרה לנו מנהיגות אמיצה שלא נותנת לאילוצים כאלה ואחרים לנהל אותה.
מהי ריאליות ישראלית?
כאשר נשאל השבוע ראש הממשלה נתניהו על אפשרות הקמת התיישבות יהודית בעזה, הוא ענה: "אני חושב שהעניין של ההתיישבות הוא לא ריאלי, אני מנסה להיות ריאלי".
בכך לצערנו הוא הוכיח באופן מובהק, שעל אף כשרונו הרב, אין הוא אלא מצביא פרגמטי. בזמנים רגילים התברכנו מכישרונו, במשברים קטנים הנזק לא היה גדול, אך בשעות גדולות לאומה – התנהלות זו מובילה להחמצה היסטורית וכואבת.
לוחמינו הגיבורים נוחלים כל העת ניצחונות מרשימים מול האויב, אך ללא חזון פורץ דרך הם לא מתורגמים להצלחה אסטרטגית, ו"הניצחון המוחלט" הופך לדחייה זמנית של הטבח הבא.
לא מדובר בהתנהלות ריאלית, אלא בהתנהלות חסרת מעוף וחסרת אמונה. האם הישרדותו של עם ישראל בגלות היא ריאלית? האם שיבת ציון היא ריאלית? האם הניצחונות מול צבאות ערב בראשית המדינה הם ריאליים?
לא לחינם אמר בן גוריון ש"בארץ ישראל, אדם שלא מאמין בנסים הוא אדם לא ריאלי." אפרים קישון ניסח זאת כך: "זוהי ארץ בה לא מצפים לניסים אלא מתחשבים בהם".
הם צדקו מאוד, כי בשם הריאליות המזויפת וחסרת המעוף, במהלך השנים בוצעו באופן שיטתי הסכמים מדיניים דמיוניים והזויים שהביאונו עד הלום.
זה אותו בן גוריון שאמר: "הדבר שקיים את העם היהודי בכל הדורות והביא ליצירת המדינה, היה החזון המשיחי של נביאי ישראל, חזון גאולה יהודית ואנושית. מדינת ישראל היא עכשיו מכשיר הגשמה של חזון משיחי זה". בן גוריון היה אדם עם יתרונות וחסרונות, אך הוא היה בעל חזון ואומץ, ולא חשש מהביטוי 'משיחי'.
חסרה לנו מנהיגות חולמת ומעזה שמבינה ש"החלומות הגדולים יסוד העולם הם... חולמים אנו כולנו בשוב ד' את שיבת ציון... כמה גדולה היא הטעות של המתפארים במציאות הלקויה, בעת אשר רק החלום החפשי, המורד במציאות וגבוליה, הוא הוא באמת האמת היותר הויתית של המציאות..." (הרב קוק).
המשיח נקרא בן פרצי, המלך פורץ לו דרך (סנהדרין ב, ד) – הוא לא מוגבל לדרכי החשיבה הרגילות והמקובעות. רק מבט כזה מוביל להחלטות ריאליות באמת שמצליחות לעצב את המציאות, ולא רק להיכנע לה ולהגיב לאילוציה.
החזון הישראלי שדוגל בהתיישבות משתלב עם הריאל-פוליטיק הבסיסי ביותר: כפי טענת כל המזרחנים, כך נוכל להביא להכנעת האויב, משום שרק באובדן שטח הוא רואה הפסד. וכן, רק כך יתכן ביטחון לטווח הארוך - כי אין שום גורם אחר שמסוגל לשלוט בעזה בלי שהסיכון יחזור.
דור המדבר מתחלף לנגד עינינו בדור הניצחון – דור חולם ולוחם, שאומר ללא היסוס "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד", "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ". הוא עוד יגשים את החלום, ויבוא אל הארץ המובטחת ויתיישב בה, במהרה בימינו אמן.
הכותב הוא ראש מכון עולמות, ור"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה