קודם כל, צריך לקנא. צריך לקנא במעצמה הדמוקרטית הגדולה בעולם, שמסוגלת לקיים עימות ענייני.
עימות שעל אף ולמרות כל הרחש בחש סביב נושאי שוליים, הספיק להקיף את דעותיהם של המועמדים בקשת עצומה של שאלות ונושאים - מהיחס ליוצאי צבא וחינוך בגיל הרך, ועד סוגיית ההפלות והאינפלציה.
נכון, המועמדים התחמקו מחלק מהשאלות, במקרים אחרים הם הפריחו שקרים או גוזמאות או סתם עלבונות ליריב. אבל עצם. הנובדה שהם נאלצו להתכונן ולהתמודד עם טיעונים של ממש היא בונוס שנמנע כבר שנים מהבוחר הישראלי.
ואחרי שאמרנו את זה, ואחרי שראינו את הדמוקרטים ואת התקשורת הדמוקרטית מתהפכים על ביידן במאה ושמונים מעלות, ואחרי שביידן הודה בפה מלא שהוא עצר אספקת חימושים לישראל מטעמים מפוקפקים, ואחרי שהוא אמר שוב שחמאס הם אלו שמכשילים כל עסקה, מותר לנו לתהות שוב על אמינותה, יושרתה המקצועית והפטריוטיות של התקשורת הישראלית.
מצבו הקוגנטיבי של ביידן רחוק מלהיות סוד צבאי. כל מי שמחזיק חשבון בטוויטר נתקל בלפחות כמה סרטוני לחיצת יד אוורירית או בקטעים מביכים אחרים. ובכל זאת, העם היושב בציון, שתלוי לא מעט ביחסה של המעצמה שמעבר לים, לא שמע על כך כמעט דבר.
בתשעת החודשים האחרונים הזהירו אותנו שביידן "מציל אותנו מעצמנו", הסבירו לנו שהממשל האמריקני פועל לטובת ישראל יותר משהיא פועלת לטובת עצמה, שנתניהו פועל משיקולים פוליטיים אבל ביידן פועל משיקולים של טובת העם היהודי. ועוד אלף ואחד הבלים, שקרים וגוזמאות שנאמרו בשידור כלאחר יד ובטבעיות.
במקרה של ביידן, הבועה התפוצצה ברגע אחד. במקום הילד שיצעק שהמלך עירום, המלך בעצמו בחר להתפשט לעיני מאות מיליוני צופים. המבוכה הדמוקרטית לא הייתה בגלל עצם הגילוי על מצבו של הנשיא, אלא בגלל הגילוי שיותר אי אפשר להסתיר את זה. וזו גם הבעיה של התקשורת הישראלית.
מניסיון עבר, בין אם ביידן יתעקש להמשיך ולהתמודד (ואחרי הלילה אני בספק), ובין אם הוא יפרוש ולנעליו ייכנס מועמד חלופי כלשהו, תקשורת השמאל - כאן וגם מעבר לים - תתאושש במהירות, מה שאי אפשר לומר על המועמד שלה.
אתם תשמעו שוב עד כמה הוא צלול וחד וחריף, או עד כמה המחליף שלו אוהב ישראל ורוצה רק לעזור לנו. אתם תשמעו שוב הסברים למה האמריקאים מבינים את המזרח התיכון טוב יותר, למרות שהם נכשלו כאן פחות או יותר במאה אחוז מהמקרים. אתם תשמעו שוב למה אסור לנו להתווכח עם הדוד סם, גם כשמדובר בעניינים שבעצם קיומנו כאן.
אבל עכשיו כבר אין צורך להתרגש, לא צריך להיבהל מגורל יחסינו עם האמריקנים ולא להתייחס לכל כותרת על משבר ביחסים. אם הכל יתנהל כשורה, בינואר הקרוב ייכנס לבית הלבן נשיא שהכריז בעימות שישראל צריכה "לסיים את העבודה". ברכות, דונלד.