דודו סעדה מארח את סא"ל אבידן בית יעקב, חפ"ק הקומנדו במילואים, יו"ר היישוב ותושב עלי. בנו סרן רועי בית יעקב קצין לוחם בגדוד 202 חטיבת הצנחנים נהרג בצפון רצועת עזה. בן 22 בנופלו.
"תמיד אמרנו במשפחה קצת בצחוק אבל עם הרבה אמת, שרועי נקרא על שמו של רועי קליין הי"ד בן המחזור שלי במכינת בני דוד - אבל עוד בחייו, חמש שנים לפני שנהרג. כשנולד ובחרנו לו שם - אמרתי שיש לי דוגמאות טובות לשם 'רועי' - שזה שם של גיבורים, ונראה לי שזה שם טוב ומתאים.
תקופה מסוימת גרנו באלון שבות, שם רועי נולד וגדל עד כיתה א', ואז חזרנו לגור בעלי כי חזרתי לשרת בצבא ורצינו שתהיה תמיכה מהמשפחה. רועי למד בישיבת הזורעים ואז שנה במכינה במעלה אפרים - שהיא שלוחה של מכינת בני דוד. רועי התגייס לחטיבת הצנחנים והגיע לגדוד הכי טוב בצה"ל - גדוד 890. אחרי קורס קצינים הוצב בגדוד 202. רועי היה מפקד צוות בפלוגת חץ - חרדים צנחנים. ממה שאני ראיתי במפגש עם החיילים יש שם הרבה מאוד חיילים בודדים, חיילים שעלו בגפם מחו"ל, חלקם עושים עלייה. יש הרבה חב"דניקים. כולם תורניים מאוד, רמת הדתיות בח"ץ גבוהה מאוד.
במלחמה, החטיבות שלי ושל רועי הן חטיבות שכנות שנלחמות יחד. לפני שנכנסתי לחאן יונס אשתי אומרת לי שזה בתנאי שאני מביא תמונה יחד עם רועי.. זה הפך לסוג של משימה, אבל קצת מורכבת. בתקופה של שבועיים ניסינו להיפגש ללא הצלחה. המפגש הראשון היה מפגש של חצי דקה בלילה. אפילו לא הספקנו לשוחח. היה לי זמן מוגבל ביקשתי שיקראו לרועי, אני מחכה לו המח"ט שלי כבר לחוץ לזוז חזרה ואני מבין שאני מפספס את רועי. ברגע האחרון אני רואה אור אדום מתקרב אליי בחושך הבנתי שזה רועי. חצי דקה של פגישה, חיבוק, סלפי לאמא. שמענו אחר כך מהחייל שהיה איתו שכשרועי חוזר אליו, הוא אומר לו - 'המשימה בוצעה, פגשתי את אבא'.
רועי נהרג בז' באייר עם ארבעה מחבריו לוחמי הפלוגה החרדית חץ של הצנחנים בתקרית הירי דו צדדית בג'באליה ברצועת עזה, כשלוחמי טנק ירו בשוגג בחבריהם. באירוע נפצעו עוד שמונה חיילים. רועי זיהה שמקור הירי הוא צה"ל והספיק להזהיר את החיילים האחרים ולהציל את חייהם. "אני לא חושב על נסיבות האירוע. לא חווינו את זה כאירוע של 'תקלה'. זו מלחמה. אני חושב שכל החלטה שמפקד מקבל במלחמה היא סיטואציה קרבית. זה לא דורש תחקיר כדי למצוא אשמים, אלא דורש תחקיר כדי להשתפר לפעמים הבאות. בלוויה אמרתי: 'אנחנו לא באים בטענות, רק באים לחזק', 'אין בי כעס או כאב, אני מחבק את החיילים שהיו בטנק'. כחודש אחרי נפגשתי עם השריונרים, התחבקנו. דיברנו הרבה על רועי, קצת עליהם - 'הנפש שלכם זה מה שחשוב'. רועי כתב על המ"פ קצת לפני שנהרג לחבר שלו - 'נראה לי זה המ"פ שריון הכי טוב שהיה לנו'. כשחזרתי, עשיתי נוהל קרב למשימה שלנו וזה היה אותו המ"פ איתו דיברתי יומיים קודם.
ענבל אחותו הקטנה של רועי, שהייתה בקשר קרוב אליו, הקליטה את עצמה באמצע השבעה: "ואם הערבים חושבים שהם יצליחו ככה עלינו, אנחנו נמשיך בכל הכוח עד שתיגמר המלחמה. אנחנו נמשיך ונלחם. אנחנו עם גיבור ואנחנו רוצים להמשיך את הדורות. אנחנו הגיבורים של ה', הילדים הכי נעימים בעולם, אנחנו רוצים את הארץ שלנו, היא שלנו ואנחנו נקבל אותה". הקטע המלא באורך עשר דקות. אנחנו מקשיבים לה ולא מאמינים. היא מביאה גם אלמנטים פסיכולוגיים, וגם רגשיים, וגם חלקים כמעט נבואיים שאנחנו לא יודעים להגיד מאיפה זה הגיע...
רועי למד במכינת עלי ששכלה לצערנו רבים במלחמה. גם היישוב עלי ספג לא מעט. "אי אפשר לתאר את היישוב עלי בלי המכינה ובלי מוסדות בני דוד. אני חושב ששליש או 40% מהישוב קשורים למוסדות בצורה מסוימת. יש לנו המון גאווה שמוסד כזה נמצא אצלנו ובדברים שהוא מוביל בעם ישראל.
לכאורה המטרה כשיוצאים למלחמה היא שיהיה לנו שקט אחרי. אבל אני חושב שמה שקרה בשמחת תורה זה שנדלק פתיל של חבית שאי אפשר לעצור. עם ישראל מבין היום שאנחנו לא יכולים בסוף המלחמה להיות במצב של שקט. לא יהיה. אני חושב שעם ישראל לא ינוח עד שהאירוע הזה לא יגמר. זה הרגע להכריע את האויב, גם אם זה ייקח שנים. אין לי ספק שבשנים הקרובות אנחנו נהיה מאוד מאוד עסוקים בדבר הזה גם בתוך השטחים, גם בערים המעורבות במדינת ישראל, ונצטרך לשנות את המצב.
השבעה, בטח בתוך מלחמה, מרימה אותך לגובה מסוים. ואני לפחות אישית החלטתי באמצע השבעה שאני רוצה להישאר בגובה הזה גם אחרי השבעה. בגובה של היכולת לעסוק בעם ישראל, להיות עם ישראל. קשה לגשר על הפערים בין חלקים מעם ישראל, אבל זה אפשרי. כמו במשפחות ובמקומות עבודה חיים אנשים שונים עם דעות שונות. צריך ללמוד להתווכח אבל להמשיך לחיות יחד.
יהי זכרו ברוך.