שבת של ט' בסיוון (15.6) הייתה יום לחימה קשה וכואב. שמונה לוחמים נהרגו בהתפוצצות נמר"ה ברפיח, ובצפון הרצועה נהרגו שני טנקיסטים במילואים.
כותרות החדשות ביום ראשון בבוקר, שדיווחו על "הפוגה בלחימה לצרכים הומניטריים", עמדו בסתירה מפתיעה לאירועים הקשים. בנוסף לכך, בתגובה לפרסומים הודיע הדרג המדיני כי ההפוגה בלחימה כלל לא הובאה לאישורו.
מה עמד מאחורי ההודעה על הפוגה? איך למרות שאפילו ועדת האו"ם (FRC) הגיעה למסקנה כי אין רעב בעזה, תשומת הלב של מתאם פעולות הממשלה בשטחים הייתה נתונה לסיוע ההומניטרי, בעוד אנו משלמים על כך בחיי חיילנו? ויתרה מכך, כיצד הוא פעל בצורה עצמאית בלי אישור הדרג המדיני? ננסה לקלף את המעטה החיצוני ולחשוף את העומד מאחורי התהליך - בג"ץ.
במסגרת עתירה בעניין הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה, נקט בג"ץ במדיניות החרב המתנופפת. רוצה לומר, עיצוב מדיניות רצויה בעיניו, ללא צורך בפסיקה. הפרקטיקה הבג"צית עבדה כך: בג"ץ לא דחה את העתירה על הסף והחל דיון בעתירה. לאחר כניסת צה"ל לרפיח פנו שוב העותרים לבית המשפט וטענו כי הדבר מחמיר את המצב. בדיון ב-2.6 קבע בג"ץ כי מתאם פעולות הממשלה בשטחים יתייצב לפניו, לדיון בעתירות בעניין הסיוע ההומניטרי, בתאריך 10.6. בדיון זה הוציא בג"ץ צו על תנאי למדינה, ודרש את תשובתה בתוך עשרה ימים. שישה ימים לאחר מכן, ב-16.6, הודיע המתאם על הפסקת אש קבועה בציר ממעבר כרם שלום לבית החולים האירופאי.
זוהי דוגמה מצוינת לדרך שבה מפעיל בג"ץ פרקטיקה סמויה כדי לקבוע מדיניות צבאית המתאימה לתפיסת עולמו, הרחק מעיני הציבור. במחקר הנערך בימים אלו במרכז יכין התמונה הנגלית היא כי מדובר בתופעה רחבה שבה עותרים בנושאי ביטחון, בשיתוף פעולה עם בג"ץ, משיגים הישגים הגבוהים פי שמונה לעומת הישגיהם במקרה של פסק דין, בלי ידיעת הציבור ובלי ביקורת פרלמנטרית.
במאמרה על "הסמוי והגלוי בפסיקות בג"ץ" בוחנת לי ורשבסקי את החלק הנסתר בהתנהלות בג"ץ. על פי דבריה, לאור התפיסה כי תפקידם של בתי המשפט הוא להגן על זכויות המיעוטים בחברה, ובמיוחד המיעוט הפלשתיני, אף שאינו אזרח ישראל, מערכת המשפט של מדינת ישראל רואה עצמה כמגן של אוכלוסיית האויב וכשומרת על זכויותיה. אולם כנגד עמדה זו ניצבת עמדתו של רוב הציבור בישראל. לדעת הציבור הישראלי האינטרס הביטחוני הלאומי גובר על עניינים אחרים, אין להצר את צעדיו של צה"ל בפסיקות משפטיות, ואסור לקשור את ידיו ואת ידי מערכת הביטחון.
מצב זה מקשה על בג"ץ לפעול על פי גישתו בגלוי, מחשש שמא יאבד את אמון הציבור. לשם כך, במטרה להשיג את שתי מטרותיו, שמירה על זכויות אדם ורכישת אמונו של הציבור – שלעיתים מנוגדות זו לזו - מפתח בג"ץ כלים משפטיים: "הכלי החשוב ביותר לצורך זה הוא כלי ההסכמים. בג"ץ מעודד את הרשות השלטונית להגיע להסכמים עם העותרים הפלשתינים, ובדרך זו בג"ץ מצליח להעניק סעד משפטי לפלשתינים רבים העותרים מבלי לעמוד לביקורת הציבור ורשויות השלטון, כיוון שההסכמים אינם מתפרסמים ברבים", טוענת ורשבסקי.
העתירות המגיעות להסכמה מופיעות ברישומים כעתירות שנמחקו, מבלי לחשוף את ההסכם שאליו הגיעו הצדדים. מחקרה של ורשבסקי מראה כי בשעת סכנה ביטחונית ומתקפות טרור בג"ץ אומנם נמנע מלקבל עתירות כדי לשוות לעצמו עמדה של תמיכה במערכת הביטחון, אך אינו משנה את התנהלותו במסלול הסמוי וממשיך לתת דרכו סעד לאוכלוסיית האויב: "בכך שבג"ץ לא קיבל אף לא אחת מהעתירות שהגישו פלשתינים מאז תחילתה של אינתיפאדת אלאקצא, הוא יצר מראית עין, שהוא תומך בעמדה של מערכת הביטחון... אבל, גם בתקופת האינתיפאדה המשיך בג"ץ להעניק סעד משפטי לעותרים הפלשתינים בדרך ההסדרים, ברמה דומה לזו שנהג בה בתקופה של הסכמי השלום. כך הצליח בג"ץ לשמור הן על אמון הציבור בו, והן על זכויות האדם של תושבי השטחים המוחזקים".
מבט כמותני על התופעה ניתן לקבל ממחקרו של פרופ' יואב דותן, שעסק בתפקוד הפרקליטות במסגרת ההתדיינות בבג"ץ. על פי הנתונים שהציג, "רק 42 אחוזים בקירוב מהעתידות המוגשות לבג"ץ מגיעות בסופו של דבר לפסק דין. מתוכן פחות מעשירית הסתיימו באופן שבו העותר השיג הישג חלקי או מלא. הנתון השני, והחשוב, הוא כי לעומת האחוז הזעום של העתירות שבהן העותר לבג"ץ זוכה להישג כלשהו באמצעות פסק דין, הרי שיעור ההצלחה של עותרים לבג"ץ באמצעות פשרות גבוה הרבה יותר ועומד על כרבע ממספרן הכולל של העתירות". דהיינו, לדברי דותן, רק כשלוש עתירות מתוך 100 יתקבלו וייקבעו בפס"ד, ולעומת זאת כ־24 עתירות מתוך 100 עתירות יתקבלו באמצעות פשרה.
אם אנו מצרפים את הנתונים של דותן למשמעות שנתנה להם ורשבסקי, אנו מקבלים תמונה ברורה. בית המשפט מקדם את מדיניותו לשמירת זכויות האדם של האויב ולקידום ערכיו אל מול רשויות המדינה בעיקר באפיק ההסכמות הסמוי מן העין. הישגי העותרים באפיק זה גבוהים פי שמונה לעומת הישגיהם באפיק פסק דין של בג"ץ. כשמתאם הפעולות מכריז על הפוגה הומניטרית, תוך סיכון חיילי צה"ל, הוא בסך הכול ממלא את הפקודות של הדרג, שבעיניו, מעצב למעשה את המדיניות הביטחונית של מדינת ישראל - בג"ץ.
התמונה ברורה. הגיע הזמן שהציבור ונבחריו יפעלו לשנותה, יש לקבוע מדיניות לאומית שתוביל להכרעת האויב וליישם אותה בפועל בשטח.
הכותב הוא ראש בית המדרש 'תורת המדינה' ומנהל תחום במרכז יכין
***