ב־1956 שרבט מזכיר המדינה האמריקני דאז, ג'ון פוסטר דאלס, תוכנית למזרח התיכון, אותה כינה "תוכנית אלפא". הרעיון היה לחלות את פניו של נאצר לבל יקשור את גורלו עם ברית המועצות. על מזבח האינטרס האמריקני הנשגב הזה ביקש דאלס להקריב את מדינת ישראל, או לפחות כמה מהישגיה במלחמת העצמאות. ישראל נדרשה לסגת מאזור ניצנה, לוותר על החוף המזרחי של הכנרת, להימנע משאיבת מים מהירדן ולסגת מחלקים ניכרים מהנגב כדי לאפשר ציר יבשתי רציף בין קהיר לרבת עמון.
תגובתם של משה שרת ודוד בן גוריון (שבתקופה הזו החליפו כיסאות בתפקיד ראש הממשלה), הייתה ברורה כמו שהייתה פשוטה: אחרי שהערבים הפסידו במלחמה שבה פתחו - אין שום בסיס מדיני או משפטי להחזיר אותנו לגבולות החלוקה. אם ישראל תעשה ויתור טריטוריאלי כלשהו – זה יהיה אך ורק תמורת דבר מה ממשי. וכך ניצנה, הכנרת והנגב נותרו בידינו.
בערך באותה תקופה, התהלך בארצנו מזכ"ל האו"ם דאג המרשלד. הוא התעקש שפעולות התגמול של ישראל בעקבות פשיטות הפדאיון אינן חוקיות על פי הדין הבין־לאומי. גם כאן בן גוריון לא הניד עפעף. הסכם שביתת הנשק הוא לא חד צדדי, אם האויב לא מניח את נשקו – אין שום בסיס לדרישה בין־לאומית מישראל לעשות זאת. המרשלד כעס, אבל לא היה לו שום איום בר מימוש.
הבה נדפדף במהירות לסטנדרטים המדיניים של ימינו. באוסלו נטלה ישראל על עצמה שלל התחייבויות, רבות מהן נועדו להתבצע רק לאחר שהערבים ינקטו מצידם צעדים למיגור הטרור ולהוכחת כנות כוונותיהם לחיות לצידנו בשלום. הערבים לא עשו את המוטל עליהם, אבל ישראל מתעקשת לקיים את חלקה באוסלו עד הפסיק האחרון. בסוף מלחמת לבנון השנייה הסכימה ישראל להפסיק להילחם בשטח לבנון, תמורת הסתלקות חיזבאללה מהשטח שמדרום לליטני, בפיקוח כוח או"ם. לקח לחיזבאללה שבועות ספורים לחזור דרומה, האו"ם לא נקף אצבע, אבל ישראל לא עשתה דבר כדי לעמוד על שלה.
למצבם ההומניטרי של ה"בלתי מעורבים" בעזה יש פתרון ברור בדין הבין־לאומי: מצרים חתומה על אמנת האו"ם לפליטים. זה אומר שהיא מחויבת לקלוט את הפליטים המתדפקים על גבולה, ויתר המדינות החתומות על האמנה הזו חייבות לסייע לה כספית בכך. זוהי זכות שעומדת לישראל מכוח הדין הבין־לאומי, אבל ישראל לא עומדת על שלה ומקבלת על עצמה להעביר סיוע לאויב, בדרך חסרת תקדים בהיסטוריה של מלחמות העולם. אמנות ז'נבה שמעניקות מעמד לארגון הצלב האדום מחייבות את הארגון לדאוג לרווחתם של שבויי מלחמה. הצלב האדום לא נוקף אצבע, אבל ישראל לא שוללת את מעמדו המיוחד של הארגון בשטחה, ושופטי ישראל מתקפלים בפני כל גחמה למען מחבלי הנוח'בה.
לתופעה שתוארה כאן יש עוד עשרות דוגמאות. היריעה קצרה, אבל העיקרון ברור: הפקידים האמונים על הדין הבין־לאומי בישראל מכירים בכוחו של הדין הזה להטיל על ישראל חובות בלבד. לעולם אין לישראל זכויות מכוח הדין הבין־לאומי, בטח לא זכויות שישראל רשאית לאיים בפעולה צבאית כדי לממש.
אלא שעיקרון יסוד בדין הבין־לאומי, ובעצם בכלל, הוא שזכות שאין מי שדורש אותה – איננה זכות כלל. כך, הציבור הישראלי משיג הישגים בדם לוחמיו, מדינאים ישראלים מזיעים בפסגות ומשייפים הסכמים, טובים פחות או יותר. אבל כשההסכמים הללו מופרים לרעת ישראל – חדלי האישים במחלקה לדין הבין־לאומי במשרד המשפטים, האנשים שאמונים על אכיפת זכויותיה של ישראל, מתגלים כמשענת קנה רצוץ ומפקירים את האינטרס הישראלי.
בהתרגש עלינו המערכה הצפויה בדרום לבנון, חשוב להציף את הביקורת שהשמענו בתחילת הלחימה בעזה: אסור לצאת למלחמה בלי לסמן יעד מדיני פוזיטיבי ברור; בלי תשובה מוכנה מראש לשאלה מה רוצה ישראל שיהיה בדרום לבנון אם יושגו כל יעדיה הצבאיים. אבל הרפיסות המדינית של העשורים האחרונים מחייבת אותנו לזכור שהסכמים מדיניים צריך גם לאכוף ולאיים באכיפתם. אחרת שוב יישפך דם טובי בנינו לשווא.
***