הודיה באואר, עובדת סוציאלית שהמחלה בה לקתה בצעירותה פגעה ביכולת הפריון שלה, משוחחת עם הרב בנימין דוד ממכון פועה על המיזם החברתי שהגתה והובילה ולימים הפך ביוזמתה לחלק מהשירותים שמעניק המכון.
הקשר הראשוני של הודיה עם מכון פוע"ה החל בהיותה בת 13 כאשר חלתה בסרטן אלים שחייב לפתוח בהליך שימור פוריות כבר בגיל צעיר על מנת להבטיח שבעתיד היא תוכל להיום אם.
הוריה דאגו להליך שבוצע בהמלצת ובליווי המכון. בגיל 18 הגיעה הודיה שוב למכון כבת שירות, ובתקופה זו הכירה את ידידיה, שלימים נישאה לו. באותם ימים חלה גם הוא בסרטן וסביב המחלה נוצרה ההיכרות ביניהם.
מצטרפים עכשיו למיזם גיוס ההמונים של מכון פוע"ה ומוסיפים חיים
עם ראשי המכון נועצו השניים לקראת הנישואין בסדרת שאלות שצפות ועולות לנוכח מצבם. לאחר שנישאו קיבלו את הצעת רבני המכון להמתין שנה ולאחריה לפתוח בסדרת טיפולי פוריות, אלא שכעבור תקופה לקתה הודיה שוב בסרטן וכלשונה, החל שוב מאבק על חייה שלה ואת טיפולי הפוריות הותירו לפי שעה בהמתנה. בתום המאבק בסרטן גילתה שכעת היא אמנם בריאה, אך היא עקרה לחלוטין, ואז החלה תקופה אותה היא מגדירה כ"חמש שנות בצורת".
בגילוי לב מספרת הודיה על חיי זוג ללא ילדים בחברה שכולה זוגות צעירים על כל המשתמע מכך כאשר בתקופה זו אסורים עליה כל סוגיה טיפולי הפוריות. החיים בתקופה זו היו קשים, היא אומרת ומוסיפה כי היא ובעלה הפנימו את הנתון שבפניהם הם עומדים, כעת לא יוכלו להביא ילדים לעולם, ועל רקע הנתון הזה החליטו לחיות, כלשונה.
הרצון בבית שבו יום אחד יגדלו ילדים יחד עם הרצון לראות את חבריהם מתארחים אצלם הוביל אותם להחלטה לאבזר את הבית בכל הציוד המתבקש, מקלפי משחק ועד כסאות אוכל לילדים ונדנדה, בקבוקים ועוד. את הקושי האישי לא הסתירו והתייצבו מולו בהבנה שיצטרכו בבוא היום טיפולים ועם זאת הקפידה להיות עם החברות בגני השעשועים, לשם מגיעים לא רק למען הילדים אלא גם לצורך חברתי מתבקש.
בנקודה זו של חייה ביקשה הודיה, שאליה הגיעו עוד ועוד סיפורים של זוגות במצבים דומים, עוד נשים שרצו לשוחח איתה כמי שמבינה לליבן ולמצבן באופן עמוק יותר, להקים עבורן קהילה שיועדה לנשים ללא ילדים, אך הקהילה הקטנה ממילא הלכה וקטנה כאשר שתיים מהנשים ילדו והאחרות, כך הסתבר, לא ששות להיות בקהילה שכזו, והודיה הבינה שדרושה גישה אחרת דרכה יהיה ניתן לסייע לאותן נשים. לשם כך התחברה למיזם 'האושר שבדרך' שהוקם בכפר תפוח והרחיבה אותו לקהילת נשים מאותגרות פוריות באזור בנימין והשומרון כאשר התכלית היא להפיג בדידות ולהיות ביחד.
במיזם הפגישה הודיה את הנשים עם חווייתיות של ביחד מתוך כיף ופינוק, עם או בלי לספר את הסיפור האישי שתמד נמצא ברקע. שיח מתכונים, מטפחות ועוד גיבש את קבוצת הנשים ומתוך השיח והחלפת הניסיון האישי והסיפורים המתח ירד והיו גם שילדו בעקבות הרוח החדשה שנשבה במפגשים.
מצטרפים עכשיו למיזם גיוס ההמונים של מכון פוע"ה ומוסיפים חיים
כיום, לאחר שנה וחצי קיימות חמש קהילות שכאלה בבנימין, בשומרון, בגוש עציון, בדרום ובגולן והיעד הוא להמשיך ולהתפתח. הודיה הגיעה עם הרעיון למכון פועה והציעה להפוך את המיזם חלק בלתי נפרד מהמכון עצמו. זאת בעוד היא, שכבר הפכה לאם בעצמה, החלה לומדת ועובדת במכון. את 'האושר שבדרך' היא רואה כצעד הנוסף והנדרש עבור מטופלת פוריות לאחר הפן הרפואי, הפן ההלכתי והפן הנפשי. כעת מצטרף הפן החברתי.
על הפיכתה לאם היא מספרת כיצד בתקופת חמש שנות הבצורת ניסו לפתוח דלתות לאפיקים שונים של אימוץ, פונדקאות או אומנה ובתום התקופה קיבלו אישור להפוך למשפחת אומנה. להודיה ובעלה היה ברור שזה לא יהיה פשוט, אבל "אני נשברת וקמה. נשברתי אינספור פעמים, גם באירועים ספציפיים כמו תחילת שנת לימודים, יום תחפושות, יום שישי בהדלקת הנרות, אבל החלטתי לבחור מה אני עושה עם המשבר, וחיפשנו כל הזמן איך להפוך להורים".
הזוג קיבל ילדה לאומנה ולאחר שלוש שנים וחצי האומנה הפכה לאימוץ, ובתקופה זו תפילותיה התפצלו, מצד אחד שאמה הביולוגית של הילדה תחזור להיות לה לאם, אבל מהצד שמנגד קיווה עבור עצמה שהילדה תישאר בחזקתה.
מאוחר יותר הגיעו עוד שני ילדים, בן ובת מפונדקאות, כאשר בת האומנה הייתה בת שלוש, ולאחר כל זאת היא חוזרת למכון פועה כעובדת סוציאלית קלינית שלמדה במכון קורס לפסיכותרפיה בענייני פוריות, תחום שגם אם הוא נלמד באקדמיה הדבר לא נעשה על כל היבטיו הרפואיים, המשפחתיים וההלכתיים. לאחר השלמת לימוד הקורס החלה להתנדב בקו הפוריות אליו מתקשרות נשים בכל ערב להיוועץ בתחומים הללו ולחלוק את סיפוריהן האישיים, גם סביב קשיי פוריות וגם סביב הריונות תקינים.
הרב בנימין דוד רואה בהודיה ובבעלה זוג מעורר השראה בהיותם זוג שהצליח לצאת מהקושי ולהגיע למיזם התנדבותי חשוב כל כך.
מצטרפים עכשיו למיזם גיוס ההמונים של מכון פוע"ה ומוסיפים חיים