הפעילה החברתית אורלי זוהר, אלמנתו של רס"ן אמיר זוהר ז"ל, נאבקת למען זכויותיהם של יתומים ואלמנות שאיבדו את היקרים להם במסגרת שירותם הצבאי.

תחילה היא מספרת על ההיכרות עם בעלה המנוח והרגע בו קיבלה את הבשורה הקשה על מותו. "הכרתי את אמיר בצבא, בגדוד הנדסה, ולימים אף קראנו לבננו אסף על שם הגדוד שהכרנו בו. זה אותו גדוד שאיבד באחרונה שמונה מחייליו היקרים. בימי תחילת האינתיפאדה השנייה אמיר יצא למילואים. הם היו אמורים להיות מוצבים בבית לחם אבל הועברו לאזור יריחו. אמיר היה מ"פ פלוגת ההנדסה של חטיבה 5 שספגה במלחמה האחרונה אבידות רבות והותירה אלמנות ויתומים".

"ביום בהיר אחד פשוט, בלי התרעה מוקדמת דפקו לי בדלת בשעת ערב. כשהבטתי בעינית ראיתי את הצוות שעמד בחוץ ואני חושבת שהבנתי מיד. פתחתי את הדלת ואמרתי להם 'רק שהוא לא מת'. כי חשבתי שברמה של פציעה היינו מסתדרים עם כל דבר. היינו צוות לעניין, גידלנו ילדים ועברנו הרבה דברים יחד. אבל זה לא קרה כי הצלף פגע בו בכתף והכדור חדר ללב והוא מת במקום. משם התחיל המסע שלי", הוא מוסיפה.

בגיל 33 היא נותרה אלמנה עם שלושה יתומים. "האמנתי בזוגיות מתוך שותפות מלאה. קשה להגיד שהייתי עצמאית עד אז. נאלצתי להתחיל את הכל מחדש. לעצב את האישיות שלי מחדש. כשאתה מכיר בגיל צעיר, אז זה כמו עץ שהענפים שלו בעצם שזורים אחד בשני, ופתאום זה לא קיים יותר. הייתי צריכה ללכת צעד צעד כדי להתקדם. זה קשה ועצוב וטראומתי לבחורה מאוד צעירה. כל יום וכל דקה היא התמודדות וכל דבר הוא ניצחון קטן שעבורי היה ענק".

היא מספרת כי "בתחילת הדרך ליווה אותי פסיכולוג שהיה גם מח"ט במילואים. חיפשתי חיבור לאיש טיפול שיבין משהו. הייתי שותקת המון, פשוט לא מדברת, ‫ואני חושבת שזאת ההצלה‫שהוא נתן את המעטפת וההבנה שלא חייבים לדבר. שהוא יכול פשוט להיות נוכח בכאב שלי, לשבת איתי שם. המשכתי לפעול בעצמי בתחום הטיפול והבנתי שיש גם לי משהו לתת".

מאז היא עסוקה בפעילות התנדבותית רבה. "התחלתי לפני 24 שנים בהתנדבות והתחברתי להמון אלמנות - כנראה מתוך שותפות גורל. בתקופת מלחמת לבנון השנייה הייתי המון במחלקת השיקום בתל השומר. מצאתי דרכים לסייע. זה היה גם ממקום שמתחבר ‫בשל הנסיבות האירוע שלי, ‫גם ממקום של מה ‫שלמדתי על טיפול בנישה של הטראומה".

"במהלך השנים, כשהבנתי ‫שרוב האלמנות נשארות מאוד צעירות ‫עם ילדים קטנים לרוב, בתחילת המסע של משפחה, זה מקום שחייבים להיכנס אליו ולראות מה קורה בו. הבנתי שהמדינה חייבת להיכנס לתחום בצורה הרבה יותר אינטנסיבית והרבה יותר בהבנה".

בימים אלה היא נאבקת עבור היתומים שמגיעים לגיל 21 ומאבדים חלק ניכר מזכויותיהם. "אנחנו לא מדברות על האלמנות אלא דורשות למען הילדים שלנו הכרה וזכויות מלאות. הרי כשהם יהיה בני 21 יורד סכום גדול מהקצבה למרות שאני עדיין אמא שלהם ומכלכלת אותם. פגשתי המון סיפורים שאלמנות לא בתמונה או נפטרו. לדעתי היתום צריך לקבל את הקצבה שלהם בזכות האב שלהם. לא יכול להיות שהחל מגיל 21 הם לא יהיו רשומים בשום מקום ולא ידאגו להם".