להיות רב חופשי בארצנו

ריבה מעורבת

זה כל כך התערבב לנו בשנים האחרונות, עד שכבר קשה להבחין מי הוא רב ומי פוליטיקאי והאם בכלל יש הבדל ביניהם. יש דברים פשוטים שבהם ההבחנה קלה - שאלות בכשרות שואלים רב, כך גם לגבי טהרת המשפחה ושבת, ואילו תקציבים וחקיקה הם נחלתם של פוליטיקאים.

אבל זו חלוקה מיושנת, הרי היום רבנים מביעים את דעתם בנושאים לאומיים שעל הפרק, מפני שלתורה אכן יש מה לומר בהכרעות לאומיות, ומשכך כבר קשה להבחין. תוסיפו לכך את העובדה שחלק מהמפלגות במוצהר הן מפלגות של רב או מועצת רבנים, וקיבלתם ריבה מעורבת של פוליטיקה ותורה, וטעמה של הריבה? עניין של טעם, תלוי את מי שואלים. אני אשתף כאן בטעם שלי.

רב חופשי

נתחיל בזה שהערבוב בין הפוליטיקה לתורה עלול להיות מסוכן בהיבט הכי פשוט: רבנים מסוימים תלויים למחייתם, למינויָם ולתפקידיהם בפוליטיקאים. ישיבות ומדרשות תלויות בתקציבים ובהסכמים שפוליטיקאים מקדמים בעבורן או נמנעים מלקדם. בשורה התחתונה, רבנים שאמורים להשמיע קול של תורה בלא מורא תלויים באנשים שעל ההגה התקציבי, וקשה מאוד לשמור כך על חופש הבעת דעה.

האם רב שמצפה למינוי רב עיר, שבחירתו תלויה בחברי מפלגה כזו או אחרת, יוכל להשמיע בלא מורא ביקורת ערכית על אותה מפלגה? האם אחרי המינוי יהיה אסיר תודה או רב חופשי?

כשהגמרא מגדירה את הציפייה שלה מדיינים, היא מתבטאת כך: "אם דומה דיין למלך שאינו צריך לכלום – יעמיד ארץ, ואם דומה לכהן שמחזר על הגרנות – יהרסנה". כלומר, דיין צריך להיות בלתי תלוי לפרנסתו או לתפקודו בכל גורם. כך לגבי דיין שדן בין אנשים פרטיים, ועל אחת כמה וכמה תלמיד חכם שדן בהכרעות לאומיות. התלות בגורמי כוח כמעט אינה מאפשרת חופש תורני. אני לא יודע להצביע על פתרון מוצלח, אבל חשוב שנחשוב עליו, מפני שמי שמבקש לשמוע דעת תורה, רוצה אותה צלולה ונקייה מנגיעות ואינטרסים. ברור לי שכל הרבנים חותרים לשם, אבל קשה לחתור מול גלים גבוהים.

קול ישראל

יש משפט ציני שנאמר במחוזות מסוימים: "מאז שהרבנים נהיו דוקטורים, היהדות נהייתה חולה". ברוח זו, נדמה לי שמאז שהרבנים נהיו פוליטיקאים היהדות נהייתה מפולגת. הרי זה תמצית העיסוק הפוליטי: כל פוליטיקאי מחויב לציבור שבחר בו ורואה את עצמו שליח לאינטרסים שיקרים בעיני ציבור בוחריו. היינו רוצים להאמין שכאשר פוליטיקאי הופך לראש הממשלה או לשר הוא כבר רואה את עצמו כשליח הציבור כולו, אבל עינינו הרואות שזה לא ממש כך. וכאן אולי נקודת החלוקה העיקרית: רב אמור להיות אישיות כלל-ישראלית, שהרי הוא מביא את קולה של התורה, והתורה הרי מורכבת משישים ריבוא אותיות כנגד שישים ריבוא מישראל. כל אחד מהעם הזה הוא אות בתורה. אבל אם הרבנים שדוברים את שפת התורה מדברים פוליטית ולא תורנית, הרי שכמה מאותיות התורה מרגישות כאילו הן נזרקות מחוצה לה. ברור שרב יכול להביע עמדות שלא כולם יסכימו איתן, זה כמעט תנאי הכרחי לרבנות. אבל אם רב מזוהה עם מפלגה זו ולא אחרת, הרי שהוא הופך להיות יריב בעיני מצביעי מפלגה אחרת. נראה לי שרב צריך להיות קול ישראל של כל ישראל.

בין התנסחות רבנית לפוליטית

מעל דפי העיתון הזה כתב הרב איתן קופמן בשבוע שעבר מאמר שבין השאר תוקף את הרבנים שחתמו על העצומה נגד חוק הגיוס שמעניק פטור המוני, ונגד רבנים שמגיעים לכיכר החטופים. הוא הסביר שם שמדובר בשימוש ציני שעושות תנועות השמאל הקיצוני, ׳אחים לנשק׳ ודומותיה, ב"אידיוטים שימושיים" כלשונו, שמתוך תמימות מסייעים לקמפיין שיש לו רק תכלית אחת – להפיל את הממשלה ולכונן כאן שלטון אליטות.

שתי הערות בלי להיכנס לעובי הקורה: א. במקום הרב קופמן, שאינני מכיר, והוא מן הסתם אדם ראוי, הייתי נזהר מאוד בלשוני וממהר להתנצל. לקרוא לתלמידי חכמים "אידיוטים שימושיים"? אולי הם לא מבית מדרשך, אולי אתה לא מסכים איתם, אבל שער בנפשך שכך היו כותבים על מורך ורבך? הייתי כותב לו באופן אישי, אבל משנתפרסמו כאן הדברים, אני מרגיש חובה לכתוב.

ב. זו בדיוק ההבחנה המתבקשת בעיניי בין התבטאות רבנית להתבטאות פוליטית. פוליטיקאי אמור לעשות חשבונות פוליטיים. יכול להיות שיש פוליטיקאי שבניו, נכדיו וכל ציבור מצביעיו משרתים במלחמה הזאת ונקראים לדגל שוב ושוב (ויש כמה כאלה), ויכול להיות שהוא חושב שמגזר שלם שאינו משרת הוא מצב בעייתי מאוד, אבל משיקולים פוליטיים הוא יצביע בעד החוק. כי ממשלה אלטרנטיבית גרועה יותר לדידו, כי הוא חושב שנכון פוליטית להקריב את חוק הגיוס כדי לא לקבל ממשלה שתקדם מדינה פלשתינית, והיא עצמה תשלם למען זה באותו חוק בדיוק. עד כאן פוליטיקה לגיטימית. אפשר לחלוק, אפשר להסכים, אפשר לבחור בפוליטיקאי כזה שוב או להדיח אותו – זוהי הפוליטיקה.

אבל האם רב לא צריך להביע את דעת התורה שלו בלי התחשבנות פוליטית? אם רב חושב שפטור למגזר החרדי מוצדק, שיאמר זאת בלא מורא ובלא חשבונות פוליטיים. אם רב חושב שעל פי תורה יש להתגייס או אין לפטור בפטור גורף, שיאמר. זו עמדה הלכתית, פוליטיקאים יתנהלו איתה כך או אחרת במישור המעשי. האם זה מעניינו אילו אג׳נדות ינצלו את דבריו? וכי בשל חישובים כאלה אמירה תורנית, ובמקרה הזה הלכתית, לא צריכה להישמע? כן, פוליטיקאי צריך להתחשבן, אבל רב לא צריך להתחשבן – דעת התורה צריכה להיאמר.

כשהרב עובדיה יוסף פסק שיש לוותר על חלקי הארץ שלנו תמורת הסכם שיפחית שפיכות דמים, התקיימו הפגנות מול ביתו. הן סימנו בדיוק את הבלבול בין הפוליטיקה לרבנות. מול פוליטיקאי יש טעם למחות, הוא מחויב לרצון הציבור ואם הציבור ימחה בתוקף הוא ישנה את מעשיו. אבל תפיסה תורנית-הלכתית? אם הפגנת המונים הייתה משנה פסיקה הלכתית של הרב עובדיה, הרי שאין מדובר בפוסק כי אם בעסקן. ובכוונה לקחתי כדוגמה פסיקה שאני לא מאמץ, אבל זה ויכוח תורני, לא כיפופי ידיים פוליטיים.

דברים שאמרתי בכיכר

גילוי נאות, גם אני נמנה על אותם "השימושיים". אומנם על עצומת הגיוס לא חתמתי מסיבות שפירטתי כאן בעבר, אבל לכיכר החטופים אני הולך. לא לעצרות הפוליטיות, אלא ל"שרים תפילה", בכל יום שלישי בכיכר, בלי פוליטיקה, רק אחדות וחיבוק למשפחות. בשלישי שעבר זכיתי לדבר שם. לטובת מי שחושב שמדובר ב"שימושיים", הנה מעט מהדברים:

"שלום. אח שלי נחטף לעזה לפני תשעה חודשים. גם אחותי. כמה אחים וכמה אחיות, אחים קטנים בני כמה חודשים ואחים גדולים בני יותר משמונים. אני משפחת חטופים. זו התודעה שמנהלת אותי מאז שמחת תורה. בכיכר הזאת היו צריכים להיות מאות אלפים עכשיו, כי גם האחים של כל מי שאיננו כאן נחטפו לעזה. אבל כדי שהם יגיעו צריך לנקות את הכיכר מפוליטיקה. משמאל ומימין. לא משנה אם אתה חושב שצריך להחזיר אותם במבצע או בעסקה או בעסקאות, עכשיו או אחר כך. הכיכר הזאת צריכה להיות נקייה מהוויכוח הזה, יש כאן סיפור אנושי של כאב והוא לא כאב אישי, אף אחד לא נחטף בגלל סכסוך אישי. הם נחטפו כדי למחוק לנו את החיוך, כדי להתנגד לשיבת עם ישראל לארצו. ההיסטוריה של עם ישראל מורכבת אבל פשוטה – כל אימת שהתפלגנו גלינו מכאן, כשנתאחד – יש לנו סיכוי. המשפחות שנושאות את כאבן ראויות לחיבוק שאינו תלוי בדעה כזו או אחרת. בואו לכאן. הכיכר הזאת צריכה להיות כיכר האחדות".

לתגובות: liorangelman@gmail.com

***