בתחילת שנות החמישים ניטש בישראל פולמוס זרמי החינוך. לקראת חקיקה של חוק רחב המסדיר את מערכת החינוך במדינה ואת החובה לשלוח כל ילד אליה, היו מחכמי הסוציאליסטים שבשם האחדות דרשו תוכנית אחידה ובתי ספר זהים לכל ילדי ישראל.
בתי הספר האלה, כמובן, יחנכו ברוח תנועת הפועלים הטהורה. חכם מהם היה ראש הממשלה, דוד בן גוריון, שהבין שיש גבול לדיכוי. "שהדתיים יחליטו אם בית ספר הינו דתי", אמר באחת מישיבות ועדת השרים לענייני חוק החינוך, בתגובה לבולשביקים שהציעו שמשרד החינוך המפא"יניקי ייתן את המענה לדרישות הדתיים. "לא נרמה את עצמנו ולא נרמה את הדתיים בארץ ובעולם... מה זה בית ספר דתי צריכים הדתיים לקבוע".
זה היה הרקע להקמת מועצת החמ"ד, גוף שמורכב מאנשים שהם עצמה ובשרה של הציונות הדתית וככאלה מתווים את המדיניות לחינוך הדתי של המגזר. בשנים האחרונות נראה שרוח בן גוריון הולכת ונמוגה, וידם של הבולשביקים החדשים גוברת. היום הם לא סוציאליסטים בהכרח, אך כן חילונים אדוקים שמקדשים מלחמה בדת. פרשה לא נעימה של ילד שאינו יהודי על פי ההלכה שנדחה מגן ילדים בפתח תקווה התגלגלה הרבה מעבר לפרופורציות שלה, ובעקבות עתירה של ארגון ישראל חופשית הפכה לאיום ממשי על סמכותה של מועצת החמ"ד והאוטונומיה של החינוך הדתי.
נקצר בפרטי הפרשה, גם בגלל שהעובדות בה אינן מוסכמות בין הצדדים וגם בשל אי חשיבותה הציבורית. אישה שאינה יהודייה על פי ההלכה ביקשה לרשום את בנה לגן שיהיה סמוך למקום מגוריה בפתח תקווה. נציגת העירייה הציעה לה גן ממלכתי מעט רחוק יותר, והעלתה גם את האפשרות לגן ממלכתי־דתי קרוב יותר לביתה. האישה הביעה עניין בגן הקרוב יותר, ולאחר שקיבלה את כל הדגשים והכללים מנציגת העירייה, תיאמה יום היכרות בגן עם הגננת. באותו שלב, לעירייה ולגננת לא היה מושג שמדובר בילד לא יהודי.
לאחר שהגיעה לפגישה והתרשמה לטובה, ביקשה לרשום את הילד לגן. או אז הסתבר שהילד אינו יהודי, והדבר יצר קונפליקט בגן הדתי. נציגת העירייה ניסתה לשכנע את האמא לוותר על הרעיון ולהירשם לגן הממלכתי, אך האם התעקשה. האב, שחי בנפרד מהאם, דווקא העדיף גן חילוני. לאחר שיח מול מועצת החמ"ד, נקבע כי הילד לא יוכל להירשם לגן. הדבר התגלגל לידי אנשי 'ישראל חופשית', שהחלו בהליך משפטי מול העירייה, משרד החינוך ומועצת החמ"ד, עד שבסופו של דבר הקונפליקט התבשל לעתירה לבג"ץ.
העתירה העלתה את הטענות הקלאסיות: הזכות לחינוך והזכות לשוויון עולות על כל הוראה חוקית או מנהלית אחרת, ומשכך אין למנוע מילד להתקבל לגן. בנוסף לכך, הוראות משרד החינוך מעמידות את גורם הקרבה הגאוגרפית כראשון בסדר העדיפויות, ומשכך אין להעביר את הילד לגן מרוחק יותר.
עם זאת, העתירה נדרשה להתמודד עם אתגר משפטי לא קל: חוזר מנכ"ל משרד החינוך משנות השמונים המוקדמות מעגן את הוראת החמ"ד שלא לקבל תלמידים שאינם יהודים למוסדות החמ"ד. העותרים טענו שבשנת 2013 נעשה ארגון מחדש של חוזרי מנכ"ל משרד החינוך, ובמהדורה המעודכנת לא הופיע החוזר לגבי קבלת אינם יהודים למוסדות החמ"ד. לשיטתם, זה ביטול במשתמע של ההוראה, על אף שגם הם מודים שאין חוזר מפורש שמבטל אותה. ועדיין, לטענתם הטענה החוקתית באשר לזכות לשוויון בכוחה לגבור גם על חוזרי מנכ"ל עתיקים ותקפים.
הסמכות חוזרת לשר החינוך
אבל פרק נוסף תקף את מקור הסמכות של מועצת החמ"ד לקבוע את הסטנדרטים של החינוך הדתי, וזה הפרק המהותי מבחינה ציבורית. עורכי הדין חגי קלעי, נתן שוורצמן ואוהד רוזן טוענים שההסמכה בחוק למועצת החמ"ד היא לייעץ לשר החינוך בלבד, ולא לקבוע מדיניות. משכך, אין תוקף להוראה שלה לעיריית פתח תקווה להימנע מקבלת הילד לגן, ובאופן כללי היא אינה מוסמכת לקבוע מדיניות שאוסרת קבלת לא יהודים, אלא רק שר החינוך מוסמך לכך.
המשמעות הרחבה ברורה. אם החמ"ד הוא בעל סמכות ייעוצית בלבד ומילתו אינה המילה האחרונה, באופן טבעי הוא מאבד את הסמכות הזאת בכל האספקטים של הסטנדרטים הלימודיים וההתנהגותיים במוסדות שתחתיו. אם במשרד מכהן שר קואופרטיבי זה יכול להיגמר בלי נזקים גדולים, אך מה יהיה כששרה כמו שולמית אלוני תתיישב על הכיסא? ויותר מזה, לאן נעלמה קדושת הדרג המקצועי שהשמאל מקדש לנוכח שרים ימניים שמתערבים בהחלטות במשרדם, כשמדובר בדרג מקצועי שהוא רחמנא ליצלן מחנך לאורח חיים דתי?
מבחינת החוק היבש, המילים שם הן בדיוק בסגנון שמזמן משפטנים אקטיביסטים לפרשנויות מרחיבות. חוק חינוך ממלכתי משנת תשי"ג קובע כי "השר ייוועץ, בהתאם לסדרים שנקבעו בתקנות, במועצה לחינוך ממלכתי דתי בטרם ישתמש בסמכות מן הסמכויות המסורות לו לפי חוק זה הנוגעות לחינוך ממלכתי דתי". כשמתייחסים לניסוחים דומים בחוק לגבי יועצים משפטיים של משרדים ממשלתיים או ועדות מקצועיות, המושג "חובת היוועצות" הופך ל"מניעה משפטית" בתוך דקות. במקרה שלנו, מסתבר, הפרשנות הצטמצמה לממדים סולברגיים.
אך טיעונים בעתירות יש למכביר, כך שאת השורות הללו היינו יכולים למצוא בקלות במגרסות בית המשפט העליון ולהמשיך את חיינו כפי הסדר. הדינמיקה המטורפת שיצרה העתירה היא זו שגרמה סכנה גדולה הרבה יותר. בית המשפט, שהחליט בעתירה, הורה למדינה להשיב על הטענות. במשרד החינוך ובמחלקת הבג"צים ניסו לנתח את המצב, והבינו שהוא בכי רע. ללכת על עימות ראש בראש נגד הזכויות החביבות על בג"ץ, כמו הזכות לשוויון, זו משימת התאבדות. לכן בחרו שם בשני כיוונים אחרים שבגינם יש לדחות את העתירה. הראשון הוא הוויכוח העובדתי, השני חמור למדי.
משרד החינוך באמצעות פרקליטות המדינה הודיע, בלי למצמץ, שאין בסיס לעתירה מפני שלהוראות החמ"ד אין כל תוקף. באימוץ מלא של אג'נדת העותרים טען שר החינוך יואב קיש כי ההוראה שניתנה לא הייתה שלו, ומשכך אין לה תוקף ואין טעם לדון בה בבג"ץ. דין העתירה להידחות מפני שהיא מלינה על הוראה שאינה קיימת מבחינת המדינה. "נוסף על כך, בעוד שהעותרים מבקשים להורות על בטלות מדיניות מועצת החמ"ד הנטענת בדבר רישום ילדים לחינוך הממלכתי־דתי, הרי שמועצת החמ"ד היא גוף מייעץ לשר החינוך, ואילו שר החינוך הוא הגורם המוסמך אשר מתווה את מדיניות המשרד", נכתב בתשובת המדינה לעתירה.
בהמשך הוא גם דואג למחוץ את הוראת החמ"ד באופן מוחלט: "שיבוץ התלמידים למוסדות ממלכתיים או ממלכתיים־דתיים נעשה על ידי הרשויות המקומיות ועל פי הוראות הדין, וככלל תוך בחינת קרבת הגן למקום המגורים ורצון ההורים... למען הסדר הטוב, יובהר כי במקרה דנן אין מניעה כי בנם של העותרים ילמד בגן ממלכתי דתי".
בג"ץ, כמתבקש, אימץ בשתי ידיים את תגובת המדינה וציטט אותה בחדווה בפסק הדין שלו. "אנו סבורים כי ניתן להסתפק בהצהרת המשיבים ולפיה שר החינוך הוא הגורם המוסמך המתווה את מדיניות המשרד", כתבו השופטים עמית, שטיין וכנפי־שטייניץ, "וכי מועצת החמ"ד היא אך גוף מייעץ לשר החינוך". הנה כי כן, בחלוף 71 שנים, מה זה בית ספר דתי? את זה כבר לא הדתיים צריכים לקבוע.
מאחורי הקלעים מסתבר שאת התשובה לבג"ץ הכינו במשרד החינוך בשיתוף פעולה עם מועצת החמ"ד. הרציונל, מסביר ל'בשבע' יושב ראש מועצת החמ"ד הרב יהודה ברנדס, היה לייתר את העתירה וכך להימנע מפסק דין גורף. "הצלחנו למנוע פסק דין שמחייב אותנו לקבל כל לא יהודי למוסדות החמ"ד באופן גורף", הוא מסביר. "עכשיו אנחנו יכולים לבחון כל מקרה לגופו. בדרך כלל לילד כזה אין אינטרס לשמור על כללים דתיים וללמוד תורה בבית ספר דתי. אם יש מקרה ספציפי, כדאי לבחון אם הוא מעוניין להתגייר בסופו של תהליך. נשאר לנו מרחב תמרון והחלטה. מה יקרה אם יהיה גל של ילדי זרים בדרום תל אביב שירצו להתקבל לבתי ספר דתיים? על זה אני לא יודע לענות".
מההשלכה הרחבה יותר של החלשת סמכויות החמ"ד, שעלולה להתנקם במועצה לנוכח שר עוין יותר, הרב ברנדס אינו חושש. "לשון החוק היא אכן 'לייעץ'. עד היום לא נתקלנו בכך ששר הלך נגד החלטת החמ"ד, למעט שר אחד שדווקא אמור להיות אוהד – הרב רפי פרץ שהתעקש לא להאריך את כהונתו של אברהם ליפשיץ. גם החריגה הזאת של השר קיש הייתה בתיאום איתנו".
בארגון 'ישראל חופשית' כן רואים את ההשלכה הרוחבית, אך טוענים שהתוצאה שהתגלגלה בעתירה כלל לא הייתה כוונתם הראשונית. "בחירת החמ"ד ומשרד החינוך לנהל את ההליך עד תומו היא שהובילה לפסיקה התקדימית, שאכן מעמידה בסימן שאלה מוצדק את גבולות הגזרה שהחמ"ד שרטט לעצמו", מטיל אורי קידר, מנכ"ל הארגון, את האשמה על המשיבים. לדבריו, "שמחנו לסייע למשפחה שעתרה, כי לצערנו גם את המובן מאליו ראוי להבהיר - אין ולא הייתה סמכות לחמ"ד להעיף ילד מגן הילדים, גם אם אינו יהודי על פי ההלכה. מי שבחר לנהל קרב עקרוני ולא לפתור את המקרה לגופו, יכול להלין רק על עצמו ועל מעשיו. לחמ"ד היו הזדמנויות אין ספור לפתור את המקרה הספציפי ולהכיר בחוסר הסמכות שלו לסנן ילדים מהגן. הוא בחר לא לעשות זאת, ואת המשמעויות כולנו מבינים כעת".
הכף תיטה לצד הפרוגרסיבי
אם נתעמק באופן שבו התגלגל האירוע, נמצא שזו שוב הדינמיקה של "מלוא כל הארץ משפט" ואת תוצאותיה אנחנו מכירים כבר שנים ארוכות. הסדרים ארוכי שנים שהיו בנויים על אמון ורצון טוב, מגיעים לידיים של קיצונים משני הצדדים ומתחדדים לכדי עימות משפטי. התוצאות בבית הדין תמיד יהיו רעות ומכאיבות פי כמה מהמצב המקורי – גם אם לא היה מושלם.
במובן הזה העתירה הזאת יכולה להתווסף לרשימה של תיקים מאותו הסוג: לימודים לחרדים בהפרדה – הסדר שהתקבל מתוך סובלנות הדדית והניב תוצאות חברתיות מרשימות, אך ספג מהלומה מבג"ץ בשל התעקשות על עיקרי הדת הפרוגרסיבית. פרשת בית הדפוס שהתבקש להדפיס עלוני להט"ב, שגם היא יכלה להסתיים בהבנת הרגישות והגבולות של האחר והדפסה בבית דפוס חלופי, אך במקום זאת יצרה פסק דין דרקוני שחודר לפרטיותו של כל בעל עסק. וכמובן בג"ץ החמץ בבתי החולים, שלקח נוהג מובן מאליו של כבוד למסורת היהודית, והפך גם אותו לשדה קרב שיש בו מנצח מובהק אחד.
את ההשלכות של הפרשייה המשפטית הזאת בפועל נוכל לדעת בוודאות רק בחלוף השנים. הניסיון נוטה לכך שכל ספק בתקדים של בג"ץ ייפול בעתיד לצד הפרוגרסיבי. אם רוצים לחזק עוד יותר את ההנחה, החלטות בית המשפט נגד מדיניות החמ"ד בפרשת הטרנסג'נדר בבית ספר דתי בגבעת שמואל, יכולות לסמן את הכיוון. ללא עיגון מחדש בחקיקה, סמכותה של מועצת החמ"ד לקבוע את צביון החינוך הדתי בישראל תלך ותתכרסם.
לתגובות: yoniro770@gmail.com
***