כשאשתי אמרה לי שעושים השנה קייטנת הורים, התלהבתי בעיקר כי חשבתי לתומי שמדובר בקייטנה להורים. שבועיים שבהם כל הורה מקבל שוקו ולחמנייה בבוקר ואז הולך עם שאר ההורים לאטרקציות כמו קיפצובה, החלקה על הקרח ובדיקת קולונוסקופיה שגרתית. לא כל האטרקציות מלהיבות באותה המידה. אבל לא היא, רבויסיי! קייטנת ההורים המדוברת היא קייטנה לילדים, אך באחריות ההורים. מי היה מנחש?
אני לא צריך לפרט לכם את רזי קייטנת ההורים על אתגריה השונים ויתרונותיה הכלכליים. מספיק יהיה לומר שנגזר עליי לבלות יום במחיצתם של בני הגדול וידידיו החביבים. אגב, "וידידיו" היא מילה שאפשר לקרוא משני הצדדים. הבה נתקדם.
בשנה שעברה כשעשינו קייטנת הורים, אני זינקתי ראשון ותפסתי את "יום הקולנוע" - המקבילה הקייטנית של רובריקת ה"כוסות חד"פ" ברשימת הדברים שההורים צריכים להביא למסיבת הסיום בגן. השנה לצערי היו הורים מהירים ממני שזכו בשינה של שעה וחצי במזגן הקולנוע המפנק. עליי הוטל לקחת את הילדים למוזיאון הילדים בחולון, וליתר דיוק למיצג 'דיאלוג בחשיכה' המהולל. אבל אי אפשר למלא יום בסיבוב של שעה וחצי במוזיאון, אז הקדמנו בשלוש שעות מתוך כוונה לבלות קצת בפארק פרס הסמוך. ביני ובין הילדים התגלעה מחלוקת האם פארק פרס קרוי על שמו של שמעון פרס המנוח או על שמו של פלורנטינו פרס, נשיא ריאל מדריד הנוכחי. הסכמנו שלא להסכים.
הגעתי עם הילדים לפארק לקראת השעה 12 בצהריים כדי לוודא שהסיכוי שמישהו מאיתנו יחטוף מכת חום יהיה גבוה ככל האפשר. ראשית ניגשנו אל מתקני הנינג'ה ואמרתי לילדים שאנחנו לא מתקדמים הלאה עד שלא כולם מצליחים לעלות על הקיר שבסוף המסלול. "זה שיעור לחיים", אמרתי להם והלכתי הצידה כדי לוודא שלא יצאו סרטונים חדשים ביוטיוב בזמן שהייתי בנסיעה. לזכותם של הילדים ייאמר שהם לקחו את המשימה ברצינות והצליחו אחרי מאמץ ניכר להביא את כולם אל מרום קיר הטיפוס.
התקדמנו הלאה. הגענו למדשאה רחבת ידיים ואני שלפתי מהתיק צלחת מעופפת, כדורגל וכדור פוטבול. "אין בחירה לא נכונה", אמרתי להם.
הבן שלי מיד שלח יד אל הפוטבול.
"בחירה לא נכונה", עדכנתי אותו, ושלחתי אותם לשחק כדורגל כמו יהודים כשרים בארץ ישראל. הצעתי לילדים לשחק איתם, אבל הם נתנו לי להבין שזה לא מגניב על ידי זה שאמרו לי שזה לא מגניב.
אחרי שסיימו לשחק הפצרתי בילדים לעשות סרטון קצר שנשלח לשאר ההורים, ובו הילדים יגידו כמה כיף להם ביום של יעקבי. הילדים המסכנים הבינו איכשהו שארוחת הצהריים שלהם תלויה באיכות המשחק שלהם בסרטון, אולי כי זה מה שהדגשתי להם רצוא ושוב. ובאמת אחרי כמה וכמה טייקים הצלחנו לייצר קטע אמין דיו והילדים המורעבים קיבלו את הפסטרמות שלהם.
אבל כל זה היה רק הקדמה לאטרקציה המרכזית של היום, הלוא היא 'דיאלוג בחשיכה'. למי מכם שלא מכיר, מדובר בסיור בין חללים שונים בחושך מוחלט, בהדרכת מדריכים עיוורים או כבדי ראייה, שמטרתו לגרום לנו להבין קצת את עולמם של העיוורים.
הילדים חששו להיכנס לעלטה המאיימת ואפשר להבין אותם. אבל אחרי הסבר קצר הם נרגעו ונכנסנו אל החדר הראשון. משה המדריך הציג את עצמו והסביר לנו שהמשימה שלנו היא לנסות להבין איפה אנחנו נמצאים באמצעות חוש המישוש. אבל אליה וקוץ בה, אני לא יכולתי למשש שום דבר כי אותם הילדים שעד לפני רגע לא הייתי מספיק מגניב בשביל לשחק איתם כדורגל, תפסו לי את הידיים חזק חזק וביקשו שלא אעזוב. איך שהגלגל מסתובב לו. אז ככה התהלכנו לנו כפקעת אנושית אחת מחובקת בתוך חלל חשוך, מנסים לשווא להבין איפה אנחנו נמצאים. "זה מגרש כדורגל!" הכרזתי לבסוף כשהרגשתי משהו שהיה נראה לי כמו כדור. "זה הראש שלי", אמרה אחת האימהות האחרות. "אלף סליחות", התנצלתי. משה המדריך הבין שיש פה קטע ואני הסברתי לו על קונספט קייטנת הורים.
"בפעם הבאה תתפוס את היום של הקולנוע", הוא זרק לי. איש חכם משה.
משה המשיך ללוות אותנו בהומור ובחמידות יתרה, וככל שהתקדמנו נעשינו קצת יותר טובים בזיהוי המקומות שבהם ביקרנו (על אף שמדי כמה רגעים שוב נשמעו קריאות היסטריות של "יאיר איפה אתה???", "יאיר אל תעזוב אותי" ו"אדוני, בפעם הרביעית, זה הראש שלי").
התחנה האחרונה בסיור הייתה מין קפיטריה בחושך, שבה יכולנו לשבת ולשוחח קצת עם משה. שאלנו אותו על העיוורון ואיך הוא מתמודד בחייו האישיים. משה סיפר שהאתגר הגדול ביותר שלו זה אנחנו - האנשים ה"רגילים" שמתקשים להתייחס אל כבדי ראייה כמו אל כל אדם, ומניחים שהם מסכנים שצריכים בעיקר סיוע ורחמים. חשבתי על זה ואמרתי למשה שאני חושב שזו בעיה כללית של החברה כשהיא נתקלת במישהו שהיא תופסת כקורבן. נזכרתי בטור המאלף של עפרה לקס מלפני כמה שבועות, על הקושי של החברה להתמודד עם אנשים שחוו אובדן. על המנעד הזה שבין יותר מדי רחמים לשיפוטיות כלפי התנהגות שלא נראית כהולמת את המצב. נזכרתי בפצועים שפגשתי בבתי החולים, קטועי הגפיים שבן לילה צריכים להתמודד לא רק עם המגבלה החדשה שנפלה עליהם אלא גם עם הסטטוס החברתי החדש שלהם, שיגרור יחס אחר ממה שהיו רגילים לו.
לא פשוט העסק הזה. משה לא התווכח כמובן, הוא רק סיכם שצריך להתייחס לאנשים כאנשים. הכי רגיל בעולם, זה כל מה שהוא מבקש. זה לא נשמע כל כך מסובך כשאומרים את זה ככה.
כל הזמן הזה, אגב, הילדים שלידי היו שקטים להפליא, וכשקמתי ללכת הבנתי שזה מהסיבה הפשוטה שהם פשוט לא היו לידי כל הזמן הזה בכלל. יש יתרונות לחושך.
מצאתי את הבנדיטים ויצאנו אל האור. אני חייב להודות שהוקל לי.
נפרדנו ממשה המקסים והלכנו לכיוון הרכב.
כשחזרנו הביתה אשתי עדכנה אותי בשמחה שהיא הצליחה לתפור קייטנת הורים גם לבן השני שלנו. הפעם תפסתי מבעוד מועד את היום של הקולנוע. לא השתגעתי.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***