משל הוא סוגה שכמעט נעלמה מחיינו, וחבל שכך. המשל הוא כלי יעיל בהבהרת סוגיות מורכבות ובמיקוד הדיון בהן. יש לו גם חן משלו, המאפשר לדון בנושאים טעונים במתינות וברוגע. בחרתי במשל, מהסיבות הטובות הנ"ל, כדי לתאר סוגיה עיקרית בחיינו בתקופה הזאת, ואני תקווה שגם אם הנמשל לא יהיה מקובל על חלק מהקוראים, לפחות ייהנו מהדרך.
ובכן, היה היה פעם יצור פלאי, עדין ומקסים. יופיו האיר את העולם בנוגה רך, קולו מילא את האוויר בצלילים ענוגים ושובי לב, והבל פיו בישם את סביבותיו בניחוח נעים וערב. ואז לפתע קרה דבר נורא – היצור המופלא הפך למפלצת. פתאום התכסה עורו בשריון קשקשים דוקר ומכוער, קרניים חדות ופוצעות צמחו במצחו, קולו התחלף לנהמה מפחידה, וריח דוחה עלה ממנו.
שינוי הצורה הדרמטי הזה עורר תגובות שונות בסביבתו. היו שנבהלו מאוד. הם חששו מפגיעתו הרעה, ולכן ביצרו את ביתם, הקימו סביבו חומה גבוהה, והזהירו את ילדיהם מכל יציאה מהמתחם, פן יפגשו ביצור הנורא ויבולע להם. היו ששמחו מאוד. "הנה", אמרו, "סוף סוף הוא מוכן לחיים האמיתיים, מצויד כדי להתמודד ולנצח. אכן זהו גיבור אדיר, שכל באי עולם יחששו מפניו ויקבלו שלטונו". והם האדירו ושיבחו את כל המאפיינים החדשים שצמחו לו. והיו כאלה שלמדו מהזקנים וקראו בספרים, והבינו שהתהליך הזה זמני, וגם הפיך. הם האמינו שעם הזמן ישיל היצור את עורו החדש ואת קרניו, ומתוכם יבצבץ ויופיע שוב אותו יצור פלאי, עדין ומקסים, שהפיץ כל כך הרבה יופי וטוב. מתוך ציפייתם זו התיידדו עם היצור, וניסו להכין ולעודד אותו לקראת חזרתו לעצמו. הם אומנם נשרטו ונפצעו, וגם לקו מדי פעם במחלת חום קלה, אבל התמידו באמונתם ובמעשיהם.
ואז זה באמת קרה. הקשקשים החלו לנשור, הקרניים התדלדלו, והיה ניכר שהיצור עובר שינוי. הקבוצה הראשונה, שהסתגרה מאחורי החומה, לא הייתה מודעת לכך כלל. היא המשיכה להתבצר ולהתגונן מפני הסכנה. הקבוצה השלישית נבהלה מאוד, הצטערה ופרצה בזעקות שבר, "מה קורה לו?!". בכוח ניסו חבריה להדביק בחזרה את הקשקשים הנושרים, לייצב את הקרניים המתקהות, מחפשים תרופה שתמנע את שינוי הצורה ודעיכת המפלצת שהכירו והוקירו.
והקבוצה השנייה, שצפתה את התהליך וייחלה לו - היא עמדה מבולבלת. מצד אחד ידעה כי מתוך הכיעור המתפרק יצמח היצור המופלא והמיוחל. מצד שני התרגלה כבר למראה ולריח, וגם ליחסה הייחודי כלפיו... היה קשה להתנתק.
והנמשל? היצור המופלא הוא עם ישראל, שבהיותו דבק בתורתו, כל העולם מתפעל ממנו, "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". עבודתו הרוחנית, התנהלותו בעולם על פי חוקי התורה הצדיקים והישרים, משפיעות ברכה וטובה בעולם, והן מצפן המכוון את העולם כולו אל דרך הצדקה והמשפט. ברבות שנות הגלות עבר עם ישראל משבר גדול, כאשר רבים ממנו עזבו את התורה והמצוות, והחילוניות הפכה להיות התנועה הגדולה והחזקה בו. ערכי היסוד היהודיים התכסו ונעלמו, המורשת והייעוד נשכחו, ובמקומם הופיעו כוחנות, גסות, שנאה ושקר.
הציבור החרדי ראה והתחלחל, הסתגר והשתבלל מפני ההשפעה הרעה. הציבור החילוני ראה בכל אלה ביטויים של עצמאות, אחריות, וזהות המאפשרת לעם ישראל להיות חלק ממשפחת העמים, ואפילו מהחזקים והחשובים שבהם. הציבור הדתי־לאומי, בהסתמך על רבותיו ועל דברי נביאים וחכמים, הבין שהחילוניות היא היא שלב זמני בתהליך הגאולה, ניסה לקרב ולתקן, ושילם את המחיר התרבותי והחינוכי הכרוך בכך.
והנה עם ישראל מתחיל לחזור לעצמו – המסורתיות מתעצמת, האמונה מתחזקת, החיבור לארץ ולעם מתהדק, וגם כשהם משמשים בערבוביה עם מרכיבים חילוניים מובהקים, אי אפשר להתכחש לכך שעם ישראל בכלל, והחברה הישראלית בפרט, חוזרים ומתקרבים לשורשי הזהות היהודית. הציבור החרדי בחלקו הגדול אינו מודע לתהליך. קשה לראות מעבר לחומה הגבוהה. החילוניים הקיצוניים מבוהלים ומזועזעים, ובכל כוחם מנסים לעצור את ההתפתחות, ולהילחם בשיבת עם ישראל אל עצמו. והדתיים הלאומיים? איפה הם בכל הסיפור? האם ישתמשו ביכולותיהם כדי להשתתף בתהליך ולהעצים אותו, לרתום אליו גם את החרדים, ולגבש ביחד את היהדות הארץ ישראלית החדשה? או שמא התאהבו בעמדתם הנבדלת, כיחידים שיודעים את סודו של היצור המכוער, וימשיכו ללטף את הקשקשים הדוקרים, מבלי להבחין שזמנם עבר?
***