
אחד התרגילים השחוקים בארגז הכלים של השמאל הוא גנבת מילים. כשאנחנו בימין אומרים "שלום", אנחנו מתכוונים לאחוות עמים, שיתוף פעולה בין־לאומי, רגשות חיוביים. מהר מאוד למדנו שכשהשמאל אומר "שלום", הוא מתכוון לחתימות חסרות ערך של מנהיגים ערבים על ניירות חסרי פשר.
כשאנחנו אומרים "דמוקרטיה", אנחנו מתכוונים למנגנון שמתווך בצורה יעילה את רצון העם לשלטון. כשהשמאל אומר דמוקרטיה, הוא מתכוון "שלטון השמאל".
גנבת המילים הזו יכולה הייתה לעבור כאפיזודה חסרת חשיבות, אלמלא שליטתו חסרת הרסן של השמאל במקומות חשובים שבהם משתמשים במילים: ספרי לימוד, פסקי דין, מאמרים אקדמיים, תקשורת, תיאטרון וסרטים. בתנאים הללו זה נס גלוי שהימין מצליח להבקיע דרך השכבה האורווליאנית, ולדבר בצורה שבה מבינים אותו. לא שזה עוזר לנו לממש את השלטון, שבו זכינו בצורה דמוקרטית.
מכל מקום, על המפתן עומדת כעת מילה חשובה במיוחד, שהשמאל שולח אליה את טפריו הדביקים: ניצחון. וכך כותב פרופסור הלל פריש ממכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון, במאמר שהפיץ השבוע תחת הכותרת "ישראל בדרך לניצחון על החמאס": "ניצחון אין פירושו היעלמות הטרור, אלא טרור במינון כזה שישראל יכולה לחיות איתו". מילה נוספת שסופגת מהלומות בטורו של פרופסור פריש היא "הכלה": בטקסט עצמו יוצא פריש בשצף קצף נגד מדיניות ההכלה שאפשרה את צמיחת חמאס, אלא שגרסתו שלו לניצחון היא בעצם הכלה: "טרור במינון שישראל יכולה לחיות איתו" – זוהי הכלת הטרור, לא ניצחון.
פריש מוסיף: "ניצחון פירושו שאין לטרור הפלסטיני יכולת לפגוע בישראל בצורה אסטרטגית עם השלכות רוחביות גדולות, כגון הצורך לגייס מאות אלפי לוחמי מילואים בעלות של מיליארד שקל בחודש, שיתוק מערכת החינוך על פני אזורים גדולים של המדינה, סגירת נמל התעופה בן־גוריון ובריחת חברות התעופה הזרות, מעורבות ממשל אמריקאי הרסנית בפורומים פנימיים מרכזיים של המדינה ופעילות משפטית ומדינית חסרת תקדים נגד ישראל".
אם לתמצת את הפסקה הארכנית הזו, פריש בעצם רואה את המושג 'ניצחון' בצורה בינארית: כל מה שהוא לא התבוסה הנוראית שספגנו בשמיני עצרת ואחריה, הוא ניצחון. זהו רף נמוך ביותר, הגדרה רזה ואומללה של המושג 'ניצחון', ואין כל סיבה שאזרחי ישראל יסתפקו בה.
אז הפעם אנחנו קצת יותר חכמים, ולא ניתן לשמאל לגנוב לנו מתחת לאף לא את הניצחון, ולא את המילה 'ניצחון'. הבה נחזור למושכלות היסוד: ניצחון לא נמדד בכמות המגפיים של לוחמי צה"ל על הקרקע, גם לא בכמות המחבלים ההרוגים, אפילו לו במספרם של דונמים משוחררים. ניצחון לא קורה על הקרקע, אלא בתודעה של האנשים הנוגעים בדבר.
איך נזהה ניצחון? נתחיל בזה שאם פרופסור במכון מחקר צריך להסביר לנו שניצחנו – כנראה לא ניצחנו. אז מה כן? זוכרים את התחושה שהרגשנו כולנו באותה שבת שבה כוחותינו חילצו בשלום ארבעה חטופים? קחו את התחושה הזו, תכפילו אותה פי אלף. כשתרגישו את זה – תדעו שניצחנו.
וזה לא חשוב אם מה שיגרום לנו להרגיש את זה הוא חזרתם של חטופינו בשלום, ראשו הכרות של סינוואר, או התינוק היהודי הראשון בגוש קטיף המתחדש. כשזה יקרה – נדע.
כרגע – זה עוד לא קרה, ואסור להכיל את השקרים של מי שטוען אחרת. הניצחון לא יבוא אם לא נרדוף אחריו, ולא נוכל לרדוף אחריו באמת אם המילה 'ניצחון' היא חזיון תעתועים, עוד מילה שנגנבה על ידי השמאל.
***