השבוע מלאו 90 שנה לפטירתו של חיים נחמן ביאליק מי שכונה 'המשורר הלאומי' וזה בדיוק כשהחברה הישראלית במשבר ערכים חברתי עמוק.
החברה משוועת ליציבות לביטחון. קריאות לסולידריות ולאחדות נשמעות והכמיהה של הציבור היא למושיע, כזה שיתעלה מעל האינטרסים הפוליטיים הצרים, הסקטוריאליים, כזה שיעניק חזון, ובעיקר משהו חדש.
הקושי שישראל 2024 תקועה בין שתי חלופות רעיוניות המשליכות על פתרונות מדיניות. מחד, הליברלית בלבושה האוניברסלי, יש שיאמרו הפרוגרסיבי ומאידך – הלאומית, יש שיכנו אותה המשיחית. ופתרונות המדיניות בהתאמה. מי להפסקת הלחימה הגם שתהיה חד צדדית ומי להמשך לחימה 'עד הניצחון' עד הכיבוש של עזה ולבנון גם. האמת היא אי שם, באמצע, השאלה היא מי הוא זה שידע לדבר בשתי השפות ויציע חלופה אחרת.
חיים נחמן ביאליק היה כזה. רהוט, שנון , מחד בקיא בתנ"ך ובשפה העברית ומאידך ביקש לרכוש השכלה כללית ובעיקר אמיץ. בישיבת וולוז'ין בחר להשתלב בחשאי בקבוצת 'המשכילית' שעסקה גם בלימודי חול וגם בפעילות ציונית. כבר אז בישיבה כתב את 'אל הציפור'. שבסיועו של 'אחד העם' זכה לתהודה בביטאון הפופולרי 'הפרדס'. השיר אל הציפור, ביטא את הכמיהה של העם היהודי לשוב לארץ ישראל ואת התקווה לגאולה. בשיר, ביאליק מתאר שיח בינו לבין ציפור נודדת המייצגת את העם היהודי בגולה. ביאליק ביטא במדויק את תחושת הצורך בשינוי, הוא נגע ברגשות הפטריוטיות והכמיהה לארץ ישראל בקרב היהודים בגולה, והפך לסמל.
בשונה מפוליטיקאי, הוא חש עצמו פטור מדברי חלקות ומריצוי הציבור. כך, בעקבות פרעות קישינב, כתב ביאליק את הפואמה 'בעיר ההרגה' שקוצצה בעקבות דרישת הצנזור הרוסי. הפואמה הקשה, תיארה תיאורי זוועה וביקורת על החולשה של היהודים וקראה לאימוץ ערכי גבורה וגבריות. המסרים של ביאליק תמכו במאמץ הציוני להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל והיו חדשניים אפשר לומר מותאמים לרוח התקופה דאז שביקשה שינוי. היה זה יוסף קלאוזנר ממבקרי הספרות המשפיעים בתקופתו, שהכתיר את חיים נחמן ביאליק כ"משורר הלאומי" ובכך למעשה נתן לגיטימציה רחבה למעמדו של ביאליק בתוך התרבות העברית המתחדשת.
לדידו, ביאליק היה דמות שמייצגת את הרוח הלאומית, ואת התחייה הלאומית. ההכתרה הזו הפכה את ביאליק למטרה לביקורת מצד כל מי שרצה לערער על הממסד הספרותי או הלאומי הקיים. כאלה היו למשל אלכסנדר פן ואברהם שלונסקי שקראו לחדשנות ולשינוי בספרות העברית. מה שנודע מאוחר יותר כ"המרד הספרותי", המותאם לרוח תקופה אחרת, רוח של החלוץ בארצו הזקוק להמציא תרבות חדשה. היה זה ביאליק שדיבר על תחייתה של רוח היהודים הספרדים, צאצאיהם של יהודה הלוי, אבן גבירול, אבן עזרא והרמב"ם והיה זה ביאליק שנפל קורבן ללעז על יחס מזלזל לספרדים. גורלו של משורר לאומי.
ישראל 2024 זקוקה למשורר לאומי או במונחי 2024 ליזם חברתי -פוליטי. בדומה לביאליק בשעתו, עליו לשלב כישרון, הכרה ציבורית, והשפעה חברתית ותרבותית. בדומה לביאליק הוא צריך להכיר את הרוח הלאומית, זו הליברלית מחד וזו הלאומית מאידך ולמצוא את אותה חלופה רעיונית שתענה על תחושת הצורך בשינוי המקננת בלב רבים מאזרחי ישראל.
ישראל 2024 זקוקה לביאליק חדש , בעל השראה, משלם מחירים. לא בטוח שזה יספיק.
הכותב הוא , מחבר הספר קול קורא בעוז: פוליטיקה ושירה בישראל ומשורר אשר ספרו אלכסנדריה זו שאותה לא נדע יצא בהוצאת עיתון 77/ גוונים.