רצף האירועים האחרונים סביב מחבלי הנוח'בה הביא את הציבור לשיאים חדשים של הלם.
אם לפני כשלוש שנים המדינה היתה כמרקחה בעקבות בריחת מחבלים בודדים מכלא גלבוע, לאחרונה מדינת ישראל שחררה מעצמה כחמישים מחבלים ובראשם מנהל ביה"ח שיפא שמהווה סמל, תוך כדי מלחמה קשה בה חטופינו נמצאים בשבי. התירוץ הרשמי וההזוי היה הצפיפות בבתי הכלא.
אם זה לא מספיק, כעת המשטרה מאשימה לוחם ברצח מחבל נוח'בה ביום שמחת תורה, זאת בזמן שעדיין לא הוגש כתב אישום אחד כנגד המחבלים. מדובר בליקוי מאורות מוסרי, שנובע מתפיסה מעוותת בנוגע לזכות לחיים.
את הצורר הנאצי אדולף אייכמן הוציאו להורג – גישה שבהחלט היתה פותרת את מצוקת המקום בבתי הכלא. אך במה דומה ובמה שונה המקרה של מחבלי הנוח'בה ביחס למקרה אייכמן?
מי התנגד לעונש מוות לאייכמן?
לכאורה מי יכול להתנגד להוצאתו להורג של השותף הבכיר ב"פתרון הסופי" נגד היהודים? אז מסתבר שדעות מנותקות שמתבשלות במגדלי השן האקדמיים והמשפטיים לא התחילו מהיום. במקביל למשפטו של אייכמן התארגנה קבוצה של הוגי דעות ואנשי רוח שהביעה את התנגדותה להוצאתו להורג. ביניהם נמנו פרופ' נתן רוטנשטרייך (לימים רקטור האוניברסיטה העברית), הפילוסוף מרטין בובר, הסופרת לאה גולדברג, פרופ' שמואל הוגו ברגמן ועוד.
אחת מטענותיו של ברגמן היתה שהשנים הארוכות שחלפו מאז המעשים דורשות חשיבה נוספת. אייכמן אכן נלכד רק בשנת 1960 – 15 שנים לאחר נפילת גרמניה הנאצית. האם באותו זמן הוא היווה סכנה ממשית למישהו? ממש לא, אלו שתפסו אותו אפילו סיפרו שהוא היה נראה כמו סבא חביב.
אך מתברר שלא הכל תלוי בשיקולים תועלתניים של הרתעה או מניעת פשע עתידי, יש מושג של צדק: "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר לה, לג). דווקא בגלל שאנחנו לא פועלים מתוך רגש נקמנות אימפולסיבי, הזמן הרב שעבר לא מהווה שיקול. גם מבחינה משפטית אין התיישנות על רצח עם. בבחינת "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק... לֹא תִּשְׁכָּח".
התורה היא זו שקבעה שכל אדם נברא בצלם אלוהים, ומתוך כך יש לחיי אדם ערך מקודש, וחובה לשמור עליהם. אבל אותה תורה קבעה שישנם מעשים נוראיים שמחללים את הצלם, עד כדי הפקעת הזכות לחיים.
המחבלים שרצחו, שאנסו, ששרפו והתעללו בתינוקות וזקנים, אנשים, נשים וילדים, והכל באכזריות בלתי נתפסת וצמאת דם – אינם ראויים לחיים לא פחות מאייכמן.
באמנה הבינלאומית נכתב: "ניתן לגזור דין מוות רק לגבי הפשעים החמורים ביותר", למישהו יש ספק האם מעשי מחבלי הנוח'בה נכנסים לגדר הזה?
לא רק בעקבות העבר
שמואל הוגו ברגמן גם טען שהתלייה של אייכמן תביא להמשך מעגל השנאה. כן, שמעתם נכון. אז אם בנוגע לאייכמן דעות מעוותות מעין אלו עוד יכלו להיאמר, הואיל והוצאתו להורג היתה בעיקר ביטוי חשוב לצדק, במקרה של מחבלי הנוח'בה הסיפור שונה לחלוטין.
- הניסיון מלמד אותנו שיש סיכוי סביר שמחבל שנתפס ישוחרר בעסקה, וברוב הגדול של המקרים הוא גם יחזור לפעילות טרור. מנהיג החמאס הנוכחי, יחיא סינוואר ימ"ש, הוא דוגמה מזעזעת וכואבת לכך.
- בנוסף לכך, אחת המוטיבציות הגדולות לחטיפה של חיילים ואזרחים ישראלים, היא היכולת להוביל לשחרור מחבלים חיים המוחזקים אצלנו בעסקאות, כפי שראשי ארגוני הטרור אמרו במפורש, וכפי שלצערנו קרה כבר בעבר.
- כמו כן, עלינו לזכור שאף תוך כדי שהותם בבתי הכלא בישראל, אותם מחבלים לא מפסיקים לנסות לפגוע בשוטרי השב"ס, ולצערנו ידוע גם על פגיעות קשות שבוצעו בסוהרות וחיילות שנדרשו לשמור עליהם.
שיקולים תועלתניים ומצילי חיים אלה לא היו רלוונטיים במקרה של אייכמן, ובכל זאת הוחלט להוציא אותו להורג בקונצנזוס לאומי רחב. ממילא ודאי שהדבר מתבקש במקרה של מחבלי הנוח'בה הארורים שמעשי הזוועה שלהם כבר ידועים לכל, והם מעוניינים ועלולים לבצע אותם שוב.
השארתם בחיים היא זו שממשיכה להזין את מעגל השנאה וההרג. מניסיון.
הפה של הנרצחים
בפתיחת משפטו של אייכמן אמר התובע גדעון האוזנר, את הדברים המפורסמים והנוקבים הבאים:
"במקום זה, בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן - אין אני עומד יחידי. עִמדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים. אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם... דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא... נחרץ דין מוות על מיליונים, לא על חטא שחטאו, לא על מעשה שעשו, אלא רק בגלל השתייכותם לעם היהודי..."
בעמדה זו עלינו לבוא גם כיום ביחס למשפט מחבלי הנוח'בה. בדורשי להפסיק את חייהם השפלים איני עומד יחידי. עמדי ניצבים 1500 איש שאין בכוחם לקום על רגליהם, משום שהם נרצחו, נאנסו נשרפו וחוו התעללות נוראית על ידי חיות בדמות אדם, רק בשל השתייכותם לעם היהודי. לנרצחי הטבח עלינו לצרף את מאות חללי צה"ל שנפלו במלחמה כנגד הרוע, ואת עשרות אלפי נכי צה"ל שיסחבו את פציעתם לשארית ימי חייהם. כמובן, לא נשכח את החטופים שממשיכים לסבול תחת מפלצות הרשע.
אחרי ההוצאה להורג של אייכמן, אחת מנשות השמאל, הסופרת שולמית הראבן, כתבה: "אם הגיע פעם עונש מוות לברנש – הגיע לאייכמן, ועשינו זאת לא מתוך רגש נקמה – אלא מתוך התחשבות עם רבבות הניצולים ובני משפחותיהם".
מדוע יעלה על הדעת להשאיר מחבלים ארורים אלו בחיים? כיצד איננו מתחשבים בקרבנות הרבים וסבלם האדיר של בני משפחותיהם? זאת בעוד במקרה שלנו נוספת סכנה ממשית שהם ימשיכו בעתיד לפגע בנו.
המערכת המשפטית לא מבינה את גודל השעה - הסחבת והניסיון להיצמד לדין הפלילי הרגיל, הן עוול מוסרי נורא. צריך להחיל על המחבלים את החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם שמאפשר לבית המשפט לסטות מדיני הראיות הרגילים (סעיף 15 א), ולתקן תקנות נוספות בהוראת שעה על מנת להביא באופן מהיר לביעור הרוע. אנו נדרשים להיות לפה גם לנרצחים שהיו, וגם לאלו שעלולים להיות, חלילה.
רוצח או גיבור?
לאור כל הנ"ל ברור שבעולם מתוקן הביטוי רצח כלפי מחבל נוח'בה כלל לא יכול להיאמר. ודאי כאשר מדובר תוך כדי לחימה קשה מול אלפי מחבלים שחדרו לשטח ישראל.
חיילינו הגיבורים שתפקדו תחת אש ראויים לצל"ש ולא לגינוי. אנחנו מכירים אותם – אלו קרובינו, חברינו ושכנינו. הם עדיני נפש כדוד המלך, ודווקא מתוך טוב ליבם יודעים הם להבחין בין טוב לרע, ולהילחם ברוע שקם עלינו לכלותינו.
לאחר כמה חודשי מלחמה נשאל חברי שיצא מעזה: האם הוא חש שבאינטנסיביות המלחמה הוא נשחק מבחינה מוסרית? הוא השיב, שההפך הוא הנכון - דווקא חיסול הרשע שתקף אותנו באכזריות רבה בשמחת תורה, הוא זה שחיזק את מעמדו המוסרי.
כאשר אגג מלך עמלק ראה את שמואל ניגש אליו, הוא אמר "אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת", כלומר, כיוון שהוא ראה על פניו את חסידותו ורחמנותו, הוא סבר שמן הסתם הוא ירחם גם עליו (הרלב"ג). אולי מסיבה זו גם אייכמן הגיש בקשת חנינה, אך הנשיא יצחק בן צבי החליט לרשום בכתב-ידו על הטופס בו דחה את בקשתו, את המשפט הבא: "כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ" (שמואל א', טו, לג). אלו היו דברי שמואל הנביא לאגג מלך עמלק, שלאחריהם הרג בעצמו את אגג. דברים קצרים ובהירים שמבחינים ברוע ובצורך להעבירו מן העולם.
מי יבנה את המקדש?
נאמר לדוד "לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ" (דברי הימים א כב, ח). הוא חשש שבעקבות פגם מוסרי הוא נפסל מלבנות את המקדש. לפי דברי המדרש כך הקב"ה ענה לו: "דוד אל תירא... הם לפני כקרבנות... אמר לו ואם כן למה איני בונה אותו? אמר לו הקב"ה שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב. אמרו לו והרי יפה? א"ל הקב"ה גלוי וצפוי לפני שהם עתידים לחטוא ואני מפיג חמתי בו ומחריבו והם נצולין" (ילקוט שמעוני על הנ"ך סימן קמה).
כלומר, מלחמתו של דוד ברוע העולמי, הובילה אותו למדרגה רוחנית גבוהה ביותר. לפי המדרש הרשעים שהוא הרג הם 'קרבנות השלום' הרצויים, ולא אזרחי ישראל התמימים.
דווקא עקב החורבן שהיה צפוי לבית המקדש, דוד נמנע מלבנותו. לפי זה, כאשר אנו מצפים לבניין הבית השלישי שבעז"ה לא יחרב, הראויים ביותר לבנותו הם לוחמינו הגיבורים, הנלחמים למען השלום, ויודעים בדרך אליו להשיב מלחמה ולכלות את הרוע. ומן האנשים האלה יבנה המקדש.
הרב דני לביא הוא ראש מכון עולמות ור"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה