א. הגדרת המעצר המנהלי מנומקת בכך שהעצור עלול לסכן את ביטחון המדינה. לעצור מחבלים לפני ביצוע פיגוע.
אבל בשנים האחרונות המעצרים המנהליים הפכו להתנכלות קבועה נגד מתיישבים הם באמת חשודים לעשות פיגוע? לסכן את בטחון המדינה? התשובה האוטומטית – הם עלולים להתסיס את השטח. או לפי הנוסח הידוע על סכנת "הפתיל שיבעיר את המזרח התיכון".
לא צריך מודיעין כדי לראות שהמזרח התיכון כבר בוער באש עד השמים. אלו לא המתיישבים שהבעירו אותו. המחבלים טבחו בבני הקיבוצים שוחרי השלום, בתושבי שדרות, באוטובוס קשישים. הפתיל בוער בלי קשר למה שאנחנו עושים. ביו"ש – הלהבות רק מתגברות.
אלפי מחבלים צועדים בחוצות הערים עם נשקים ופנים גלויות תוך קריאות לג'יהאד. אבנים ובקת"בים ויריות מנשק חם בכבישים. מטענים נגד רכבים צהליים. כעת אפילו דאע"ש נמצאים שם. שריפות אינסופיות מוצתות בידי מחבלים כדי להעלות באש יישובים ושטחי מרעה. הסתות במסגדים, ספרי לימוד לילדים וקייטנות על ג'יהאד. מה עוד נשאר להתסיס?
ב. מדי פעם שומעים על שיאי התעללות שנשברים – איסור על יציאה לברית משפחתית גם כשיהיה ליווי צמוד ושמירה על ריחוק מהמשתתפים. מניעת השתתפות בלוויה של קרוב מדרגה ראשונה. ועכשיו נריה זארוג שנמנע ממנו לדבר עם אשתו וילדיו, ובגלל ש"חטא" ודיבר הושלך לצינוק. מה קרה? הוא יסית אותם להתסיס את השטח? זו לא מניעת פעולה בעייתית, זו התעללות בעציר ובבני משפחתו. מלכתחילה צריך היה לתת לו לדבר איתם כל יום. לומר להם בוקר טוב בבקר ולילה טוב בלילה. מה אשמים הילדים הקטנים? האישה המסכנה?
איך נותן ההוראה ישן בלילה כשהוא יודע על אישה וילדים שבוכים ואין מושיע?
עוד זה מדבר וזה בא. משחררים רוצחים וארכי רוצחים כי אין מקום למאסרם, ואת עצורי המחלקה היהודית משאירים. כלומר, לפי השב"כ, הם מסוכנים יותר ממי שבפועל רצחו אנסו טבחו ויחזרו להמשיך במעשיהם. וכל העם רואים את הקולות, את הבכיות, את העוול הנעשה תחת השמש, ואין מושיע.
וזה בנוסף לעינויים, כמו אלה שעברו בן אוליאל ורבים אחרים.
ג. הרב אליקים לבנון יצא לאחרונה במאמר נוקב בסגנון אמיל זולא "אני מאשים". כל כך נוקב, כל כך מזעזע.
בעצם, למה רב צריך להתייחס לנושא? יש משפטנים, לוחמי זכויות אדם ועוד שאמורים לטפל בכך. אבל דברי חז"ל על זקני העיר שיש להם אחריות על מי שנמצא מוטל בשדה, וצריכים לבדוק עצמם שלא נכשלו באירוח שלו, מהדהדים כל העת באזנינו: "שלא פטרנוהו בלא לוויה". כלומר, צריכים היינו ללוות אותו, שלא יתנכלו אליו. בנדון דידן – לזעזע את המערכת ודעת הקהל כדי לעצור את העוול.
עלינו ללוות את האומללים הללו היושבים בלא משפט במאסר, העוברים התעללות פיזית ונפשית, את משפחותיהם הסובלות, לעשות כל מאמץ כדי לשחרר אותם. להפסיק את המעצרים המנהליים לאזרחי ישראל. לבטל סוף סוף את המחלקה היהודית בשב"כ שהיא מוקד של רשעות ואטימות. לסלק מהמערכת המשפטית ושאר המערכות את כל מי שנתן יד לעוול הזה.
לסיום, קצת היסטוריה.
בשנת 1951 נעצרו חברי "ברית הקנאים", שגנבו נשק וחומרי נפץ, התנכלו לרכוש של מחללי שבת ומוכרי טריפות, ותכננו להטיל רימוני עשן בכנסת בזמן ההצבעה על חוק גיוס בנות. הם הושמו במעצר מנהלי.
חבר הכנסת מנחם בגין תקף: "ישנם חוקים רודניים, ישנם חוקים בלתי- מוסריים... (כאן מגיעות מילים חריפות במיוחד) וחוק בלתי-מוסרי הוא גם בלתי-חוקי. על-כן, המעצר הוא בלתי-חוקי והצו שלכם הוא שרירותי. לא הייתה לכם כל זכות לעשות זאת, כאשר קיימת כנסת, כאשר קיים בית דין, כאשר יש בידיכם מערכת חקירה.
רבותי, חברי הכנסת, בידכם הדבר. חייבים לתקן. מהר.