יש תשובות שונות לשאלה מה היה חטאם של משה ואהרן במי מריבה. הכתוב אומר רק "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם".
בלשון הכתוב לא מבואר מהו הדבר שעשו, שנחשב להם לחוסר באמונה בה' ולמניעת התקדשותו לעיני בני ישראל. גם כאשר הזכיר ה' למשה את חטאו בערוב ימיו: "וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ ...עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", לא נאמר בפירוש מהי אותה מעילה.
המפרשים הציעו הסברים רבים לחטא משה ואהרן. הפירוש המקובל הוא שהם נצטוו לדבר אל הסלע ואילו משה הכה את הסלע במטהו, פעמיים (מדרש אגדה מהד. בובר, במדבר כ יב, רש"י). יש אומרים שלשון הגנאי שנקט כלפי עם ישראל בכעסו, באמרו: "שמעו נא המורים" היא החטא, מכיוון שה' אוסר לדבר רעה על עם ישראל (פסיקתא דרב כהנא יד). יש אומרים שעצם העובדה שכעס, היא החטא והכשלון שלו (במדבר רבה יט ט, רמב"ם במורה נבוכים). יש אומרים שהיה לו למשה לבקש רשות מה' להכות את הסלע (מושב זקנים לפסוקנו). ויש מי שאומר להיפך, שלא היה למשה ולאהרן להיבהל מן העם אלא לגשת בעוז ולחולל בעצמם מופת (ספר העיקרים, ד כב). יש אומרים שחטאו של משה היה בכך שנסוג מפני העם המתלוננים אל אהל מועד ונפל על פניו, במקום לעמוד בפניהם בנחישות ולמחות על האופן שבו דברו סרה על ה' (צידה לדרך). ויש מי שאומר שחטאם של משה ואהרון היה בכך שייחסו לעצמם את היכולת לחולל את הנס, באמרם "המן הסלע הזה נוציא לכם מים", והיה להם לומר: יוציא לכם ה' מים (ר' חננאל ורמב"ן).
מפרשים אחרונים מביאים את ההסברים של מי שקדמו להם ודנים בהם. לעיתים הם מקבלים אחד או אחדים מהם ולעתים מוסיפים עליהם הסבר אחר, משל עצמם. ר' יצחק אברבנאל מונה עשרה הסברים ומוסיף אחד משלו. גם בעל אור החיים מונה עשרה פירושים, מציג את הקושיות והדחיות שדחו אלה את אלה, ואף הוא מציע פירוש משלו, שיש בו צירוף של כמה מההסברים שקדמוהו.
העובדה שיש כל כך הרבה הסברים ושהמפרשים לא הצליחו להגיע להסכמה על פירוש אחד מוסכם מעידה על כך שהתורה סתמה את חטאו של משה ולא ביארה אותו, במכוון. העמימות בלשון התורה הותירה מרחב לפרשנות מגוונת. היא מאפשרת לכל אחד מן הפרשנים להציע הסבר התואם את השקפת עולמו ובית מדרשו. יותר משההסברים הללו מעידים על חטאו של משה, הם מעידים על תפיסת החטא והבנת דמותו של המנהיג בעיני המפרשים.
זו דוגמה מובהקת לאחד מתפקידיה של התורה-שבעל-פה ביחס לתורה שבכתב. התורה-שבעל-פה מניחה שתורת ה' מתאימה לכל עת ולכל תקופה, ולכן היא מפרשת אותה כך שהיא תתאים למציאות המשתנה של העולם, החברה וההיסטוריה. לפיכך יש שבעים פנים לתורה, כמניין הלשונות הקיימות בעולם, וכמניין חברי הסנהדרין. המספר שבעים הוא הייצוג הסמלי של הרב-גוניות של העולם ושל קהל החכמים. מתוך כך נובע ריבוי הפרשנויות האפשריות של התורה. כאשר מבינים כך את התורה-שבעל-פה ואת ריבוי הפרשנויות, הרי שהמחלוקת בין המפרשים אינה נתפסת כחיפוש אחרי האמת הפרשנית האחת שאין בלתה, אלא אדרבה, כפיתוח והרחבה של האפשרויות הפרשניות הגנוזות בתורה שבכתב בכל מקום וענין.
עם זאת, צריך להבין שהמרחב הפרשני מוגבל ואינו אין-סופי. הפרשנים מחויבים לנאמנות למקור, גם לכתוב בענין הנדון וגם לעיקריה של התורה באופן כללי. אי אפשר להציע פירוש שמשה נאשם ב"לא תנאף", "לא תגנוב" או "לא תחמוד". אפשר לשער שאילו מישהו היה מציע פירוש כזה הוא היה נחשב ל"מגלה פנים בתורה שלא כהלכה", גם מפני שהפירוש אינו מסתבר בתוך הפרשה, וגם מפני שברור מכל התורה כולה שמשה רבנו היה איש המעלה, נקי במידותיו והנהגותיו האישיות, ואי אפשר להאשים אותו בכגון אלה.
מאידך גיסא, אם החכם והפרשן נשאר בתוך המרחב הסביר של הפרשנות, הן מבחינת ההקשר בפרשה והן מבחינת הבנת דרגתו הגבוהה של משה רבנו, אזי אין הוא אמור לחזור על פירושי הקדמונים והוא נדרש להציע פירוש מחודש ההולם את רוח זמנו ותפיסת עולמו. אכן, מוצאים בדורות האחרונים פירושים מחודשים המתבססים על הפירושים הקודמים, גורעים מהם או מוסיפים עליהם, או מפתחים את הדרש בכיוונים שונים. תנועת המוסר מפרשת את חטאו של משה בדרך של דקדוק במידות ובנפש האדם האופיינית לה, ואילו תנועת החסידות מפרשת אותו בדרך של דקדוק במשמעויות הנסתרות של דברי משה ומעשיו, על דרך הסוד והקבלה. חכמים מודרניים, מרש"ר הירש ועד הרב יונתן זקס, משלבים פירוש המבוסס על הבנה פסיכולוגיסטית בנפש האדם מחד גיסא, עם תובנות אודות אופייה של מנהיגות, מאידך גיסא.
מצד אחד, הריבוי של הפירושים שהוצעו בפרשה זו מרפה את ידינו מלחדש בה עוד דבר, שהרי כביכול הכל כבר נאמר ומה ניתן עוד להוסיף. מצד אחר, דווקא הריבוי הזה מעודד אותנו להציע פירושים חדשים, בעקבות קודמינו, ולהתאים את הפרשה המקראית למציאות של זמננו ולתובנות שלנו אודות העם, המנהיגות, אישיות של המנהיג ותפקידו, ואופי היחסים שבין ה' לעם ולמנהיגיו.
אפשר להציע בזהירות מגמה העולה ממכלול הפירושים וההסברים שהוצעו לפנינו, והיא, שמשה רבנו לקה באיבוד עשתונות רגעי. הוא עמד נדהם לנוכח התביעות החצופות של העם. בשנת הארבעים, אחרי כל המופתים שראו ואחרי המסע הפלאי במדבר, הם מעיזים לטעון כנגדו: "וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה': וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ: וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת:". מתוך כעסו הוא שגה בתגובתו ולא עשה אתמה שה' ציפה ממנו שיעשה.
הלקח העולה מן הסיפור הזה הוא שאפילו מנהיג בדרגתו של משה רבנו, יכול להיכשל. לא היה לעם ישראל מנהיג בדרגתו, לא האישית ולא הציבורית. מבחינת אישיותו העצמית, התורה מעידה עליו שהוא ענו מכל האדם ושזכה למדרגת התגלות של "פה אל פה אדבר בו". מבחינת מנהיגותו, הוא הוביל את העם מעבדות לחרות, משעבוד מצרים למתן תורה, בנה את האומה, את התורה, את עבודת הקודש במשכן, הנהיג את העם במדבר ארבעים שנה והביאם עד לפתחה של ארץ ישראל. את כל זאת הוא עשה, תוך שהוא מתמודד עם כל משוגות הילדות וההתבגרות של העם והתפתחותו משבט עבדים לעם סגולה, עם ה'. ועדיין כל זה לא הציל אותו מרגע אחד של כעס, כשל ושגיאה באחרית ימיו.
הלקח השני, והעגום, הוא שכאשר מנהיג נכשל, גם אם הוא גדול כמשה רבנו, הוא נדרש לפנות את מקומו לבא אחריו, גם אם ברור לכל שהבא אחריו לא יהיה בדרגתו, לא האישית ולא הציבורית. זקני הדור אמרו: "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה (בבא בתרא עה ע"א), ולמרות זאת ביקש משה מאת ה' למנות במקומו איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם. משה הבין שההוראה הא-להית היא שהכשל שנחשף בפרשת מי-מריבה אינו תקלה מקרית אלא ליקוי מהותי, שאינו מאפשר לו להמשיך להוביל את עם ישראל לארץ ישראל. את המשימה הזאת יעשה מנהיג אחר, שמתאים יותר ממנו לדור הנוכחי.
על התובנה הזאת אפשר לצטט את דברי הנביא ישעיהו "אז תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך" (ס, ה). מצד אחד, הלב נחמץ למראה מידת הדין המתוחה על המנהיג ולמשמע תחינותיו של משה לזכות להיכנס לארץ. למרות כל ההישגים והזכויות שלו, נמנע ממנו להשלים את המשימה שלקראת הוביל את עם ישראל מרגע שקיבל עליו את ההנהגה. מן הצד האחר, נהר ורחב לבבנו, כשאנו מבינים עד כמה עמוקה ונוקבת היא הדרישה של התורה ממנהיג בישראל, עד כמה אין היא מאפשרת לנו להתפתות להערצה בלתי מסויגת למנהיג. התורה שוללת את האפשרות להתפתחותו של שלטון יחיד, אבסולוטי, אפילו לא מן הסוג ה"נאור". היא מבטיחה שלעולם לא יקום בעם ישראל שליט מן הסוג הנורא, המוכר בעולם מימי פרעה במצרים ועד צפון קוריאה של ימינו.
הכותב הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג