לאן נעלם צוות קלמנזון ועוד כמה תעלומות

שינויים בבג"ץ

במשך שנים התרגלנו שבג"ץ עוסק בשלומם של אחרים ואם יש בעיה למערכת הביטחון או לממשלת ישראל, בעיה שלהם, שיסתדרו.

כך היה כשצה"ל רצה להשתמש בנוהל חשוד כדי לחסוך בחיי חיילים, הנוהל בוטל כדי שלא לפגוע בפלשתינים, כך היה בחוקי ההגירה שממשלת ישראל ביקשה לחוקק כדי שלא להציף את ארצנו הקטנה בסובלי העולם, אבל בג"ץ ביטל ומחק ושוב ביטל, כך היה כשהמדינה ביקשה להקים מתקני שהייה למסתננים, אבל גם הם לא מצאו חן בעיני בג"ץ כי את מי מעניינים צרכי המדינה, כך היה בגירוש מחבלים ללבנון, מערכת הביטחון ביקשה אבל... נו באמת, זה לא בתחום שיקולי הבג"ץ, כך גם בלא מעט בקשות של מערכת הביטחון להרס בתי מחבלים. ההסבר שרק צעד כזה ירתיע את המחבל הבא לא ממש הטריד את שחורי הגלימה וכך בעוד ועוד פסקי דין. המערכת אומרת שהיא זקוקה למשהו, אבל את השופטים מעניינים שיקולים אחרים.

עד שהגיעה לפתחם בקשת הצבא לגיוס חרדים. פתאום צרכי הביטחון מחייבים פסיקה ברורה נחושה ונחרצת.

קריאת השכמה

מנגנון האשמה פועל אצלנו בשימוש לרוב, כולם מאשימים את כולם בכיף ובחדווה. גם מנגנון הכפשה פעיל יש במחוזותינו ובעוצמה לא מבוטלת, וכך גם מנגנוני ביקורת, עלבון והטחת קלון. רק מנגנון אחד מושבת אצלנו לחלוטין, מנגנון בקשת הסליחה.

נראה שהגיע הזמן להעיר את המנגנון הזה מהתרדמת בו הוא שרוי כבר כמה שנים, ואפשר להתחיל עם ברק חירם שאחרי כל ההכפשות, הרדיפה, הכותרות וההאשמות מתברר ששיקוליו ביום הנורא ההוא היו שיקולים מקצועיים ונכונים, שצעדיו היו אלה שהפכו את הקערה על פיה אחרי שעות בהן היו הצבא ושאר המערכות נטועים בהלם ושבזכותו ניצלו חיי רבים. זה הזמן לתרגל את שריר בקשת הסליחה שהתנוון אצלנו מזמן, לא?

תעלומה

דו"ח האירועים בבארי פורסם השבוע וזכה לתשומת לב רבה. הצבא מודה בכישלונות ובטעויות שנעשו כאשר כוחותיו המתינו (למה בדיוק?) מחוץ לקיבוץ בעוד בתוכו מתנהל טבח אכזרי לאורך שעות בהן, כך נקבע, כיתת הכוננות לחמה לבדה.

א... א... רק רגע... לבדה? לא היו שם עוד אנשים שהגיעו מבחוץ? עו"ד זיו מאור הזכיר בתכניתו ב'גלי ישראל' שהיו דווקא כמה אנשים, קדושים של ממש, עזבו הכול ונחלצו להצלת עשרות רבות של חברים בקיבוץ ממש באותה השעה בה כוחות הצבא היו מחוץ לגדרות. לא מדובר במישהו לא ידוע ולא מוכר, מדובר במי שקיבלו אפילו את פרס ישראל על פועלם ההרואי והמופלא שבו נפל אלחנן קלמנזון הי"ד, צוות קלמנזון שכלל לבד מאלחנן הקדוש גם את מנחם אחיו ואת איתיאל אחיינם. סיפורם סופר בכל בימה וזכה להשתאות ותשואות, לכבוד ויקר שאינו אלא מעט ממה שראוי לה לשלישייה הזו, אלא שבדו"ח של צה"ל אין לצוות הזה איזכור. מישהו מבין למה? האם פועלם מטיל צל עגום על אחרים? אולי על הצבא עצמו שביצע את התחקיר?

את השאלה הזו העברתי בקצרה לדובר צה"ל. רציתי גם אני להבין איך קרה שצוות קלמנזון נעלם מהדו"ח. שם הבטיחו לברר. נחכה ואם תגיע תשובה אחלוק אותה אתכם.

(וסליחה מנחם ואיתיאל, אני יודע שהפרק החסר הזה מהדו"ח ממש לא מעניין אתכם, אבל למען הצדק וההיסטוריה הייתי חייב)

ערלות לב

אז ככה, זה מה שבעצם קרה: אח של חטוף הפריע לאח אחר של חטוף אחר לדבר בדיון בוועדת החוקה של הכנסת, דיון שעסק בשחרור המחבלים מבלי לקבל תמורה כלשהי. אח החטוף, שאיש לא מזלזל חלילה בכאבו, התפרץ לדברי האח הדובר שהביע התנגדות לעסקה שאותה הגדיר כמופקרת, ובנוסף גם הטיח בו טענות כאילו מדובר באדם ממומן, רק משום שהביע עמדה מנוגדת לעמדתו שלו.

יו"ר הועדה, ח"כ רוטמן, הורה להוציא אותו מהאולם כדי לעמוד בעקרון שלא מפריעים לדברי משפחות חטופים, וזה מה שקרה. רוטמן יצא מהחדר עד שעניין יוסדר, האח שהפריע סירב לצאת, הסדרנים גררו אותו החוצה והמצלמות נשלפו בתאווה עיתונאית לליטרת מהומה ומריבה. עד כאן הסיפור ידוע, צולם תועד והופץ מכל כיוון, אלא שכאן לתקשורת היו שלוש דרכי התייחסות:

או לקבוע שרוטמן סילק אח של חטוף מהאולם באטימות לב, או לקבוע שרוטמן איפשר לאח של חטוף אחר לדבר גם במחיר עימות עם אח של חטוף שהפריע, או להראות את האירוע כולו ולתת לאזרחי ישראל להחליט מה קרה כאן. אל תגידו לי שמישהו מכם מופתע מכך שדווקא האופציה הראשונה נבחרה.

(ואגב, העובדה שיום קודם לכן רצה הודעה שבה פורסם התכנון להיצמד לאנשי פורום תקווה "שמקדמים בקולי קולות את האג'נדה של הימין המשיחי" ולהפריע להם, לא הפריעה לתקשורת להשתלח ברוטמן)

ובזה טיפלתם?

במסגרת העליהום הבלתי מוסבר על הבחור שהיה לו את האומץ שלי לא היה לרדת עצמאית לעוטף בעיצומו של כאוס וקריסה ביטחונית מוחלטת ולהילחם בנוח'בות, מדובר גם על נשק שהיה ברשותו של כדין. הוא עצמו מספר כיצד התחמש מנשק שמצא תוך כדי הקרבות כדי להמשיך ולהילחם למען הביטחון של כולנו, אבל מסתבר שיש מי שמגדיר את זה כגניבת אמל"ח. אין ספק, וירטואוזיות משפטית נדירה מתגלה במחוזותינו כאשר רוצים להפליל מישהו כמעט בכוח.

רציתי רק לתהות תהיונת קטנה בעקבות האירוע הזה: ישנו סיפור שפירורים ממנו הגיעו לתקשורת שלנו בעקבות עדויות וחשיפות קטנות של מה שבהחלט נראה כקצה קרחון. מאחר ורק קצה הקרחון המסוכן הזה נחשף, ספק אם הסיפור הזה ידוע לכולנו, אז נספר אותו ממש בקצרה: מסתבר שבמהלך ימי הלחימה הראשונים ניצלו משפחות פשע את הכאוס להתחמשות. חלקם יצרו קשר עם חיילים שליקטו אמל"ח מגופות מחבלים בצידי הדרכים ומכרו אותו לשימוש פלילי עתידי. חלקם פשוט שלחו את אנשיהם לשטח עם קופסאות סיגריות ומיני מתיקה עבור החיילים, כך עברו את המחסומים, ולאחר שעברו כל שנותר להם היה ללקט עוד ועוד אמצעי לחימה שנערמו בבגאז', עלו צפונה ואופסנו במחסנים וסליקים ברחבי הארץ. בין השאר מדובר באקדחים, כדורים רימונים ורובים, אבל גם מטולי RPG וטילים ברוחם המטורפת והרצחנית של מחבלי הנוח'בה.

זה פחות או יותר הסיפור שתוכלו לגגל אודותיו וללקט מידעים שפוזרו פה ושם כדי להכיר אותו קצת יתר בהרחבה. כל שנותר לי לשאול הוא האם כל אותם מחסני תחמושת שצפויים לאיים על שלומם של אזרחי ישראל בשנים הקרובות נתפסו עד שיש למערכת האכיפה שלנו זמן להתאמץ כדי להפליל בחור צעיר שיצא להגן על חיי כולנו?

משהו לא מסתדר כאן

אני רק שאלה: כאשר חבר הכנסת אביגדור ליברמן אומר שלא יקים ממשלה עם החרדים (מסתבר שהמריצה ההיא לא נשכחה), עם סמוטריץ' (שבעבר הקים יחד עם מפלגתו סיעה אחת, האיחוד הלאומי, אבל פתאום גילה שהוא משיחי), עם בן גביר (שפתאום מתברר לליברמן שהוא קיצוני ושוליים) ועם הליכוד בהנהגת נתניהו (כי ליברמן רוצה לקבוע לליכודניקים את מי ישימו בראשם), אז עם מי נותר לו להקים ממשלה? שוב עם השמאל? אולי שוב עם מנסור עבאס? יש איזה פרשן פוליטי באולם להסביר?

נחמה פורתא

היו ימים בהם יכול היה אוהד הכדורגל הישראלי להתרווח מול היורו ולסגור חשבונות היסטוריים ולפיהם להחליט לטובת מי הוא. מול כל צורר ומתנכל מהעבר ניתן היה למצוא מדינה שקצת פחות התעמרה בנו או אולי אחת כזו שממש תומכת בנו. החיים היו אז קלים.

היום כל האירוע הפך להרבה יותר מסובך. כל קבוצה מייצגת צורר אחר, מהעבר או מההווה. אלה רדפו אותנו, אלה תומכים בשונאינו, אלה גירשו אותנו, אלה פרעו בנו, אלה כבר הכירו במדינה פלשתינית ועם אלה יש חשבון לנו חשבון ארוך של כיבוש, הרג וחורבן, ואלה מפרידים רק חצי שעה בין בשר לחלב. בקיצור, אין במי לתמוך.

נחמתו היחידה של הישראלי המצוי היא הידיעה שכל ניצחון של צורר כזה או אחר יש בצד השני צורר אחר שהפסיד. לפחות מזה תנו ליהנות בשקט.

לא השתכנע

דינוזאורים, כך מגדיר אותם קאטו הזקן בחיוך סלחני. כאלה הם, הוא אומר, מאובנים, לא מסוגלים לחשב מסלול מחדש ולחשוב שוב על צריכת תרבות הטלוויזיה שלהם, ואם פעם אמרו להם שארץ נהדרת היא תכנית הסאטירה המובילה, הם כבר לא ישתחררו מזה. מה לעשות, הוא נוהג להיאנח, עם עדר כזה של דינוזאורים קפואי-מבט הרייטינג נשאר יציב והתכנית הזו תמשיך להיות מובילה.

ממש לפני כמה ימים הגיע פגש אותו אחד הדינוזאורים האלה על גשר העץ שמעל הנהר שבפאתי הכפר. לקאטו בדיוק הודיעו שהתבטל לו חוג הדוקים האהוב עליו כך שהיו לו כמה דקות פנויות שאותן ידע הדינוזאור לנצל.

קאטו, הא אמר, אתה חייב לראות את זה. אמר ושלף את הסלולארי שלו. קאטו נאנח קלות, נו, טוב, נרא מה יש לך להראות, והדינוזאור לחץ על המסך פה, גילגל שם, שוב לחץ ושוב גלגל והסרטון עלה. אלי פיניש נראה שם במלוא הדרו, מהורהר ומציע הצעה, לא לשחרר מחבלים בגלל שאין מקום, אלא פשוט להעביר אותם למתקנים בצפון הארץ, שם על הגבול, כדי שנסראללה יחשוב פעמיים אם בוער לו לשלח בנו את טיליו.

אתה רואה? אתה יורד עליהם, אבל הם אנשים טובים בסך הכול, אמר לו הדינוזאור ובעיניו דוק מצועף של חיבה כמוסה לשחקן האהוב שניבט אליו מהמסך.

קאטו חייך חיוך גדול ותפח לו על השכם. הסרטון הזה, אמר, הוא רק הוכחה שבג"ץ מצליח עם ההחלטות שלו להוציא מהכלים אפילו אותם, אבל זה עדיין לא אומר שאתה צריך להרוס לעצמך את התודעה ולראות אותם. שחרר, תתקדם, תפסיק לראות את זה.

אמר והתרחק מהדינוזאור המאוכזב לקול קרקורה של צפרדע שהתמקמה איפשהו בין עשבי המים שמתחת לגשר.

להערות ולהארות שלכם: [email protected]