ישראל "חושבת מערבית", פועלת לריצוי "דוברי האנגלית" (גם על חשבון דוברי העברית) ונכשלת בהעברת מסרים בערבית, בהתאם לקודי התרבות המזרח-תיכונית. זו הברורה והמובנת לתושבי "השכונה" שרבים מהם מאיימים על עצם קיומה.
מדינת ישראל משחקת לא אחת לידי אויביה משום האופן בו מפרשים את שפתם, כוונתם, התנהלותם ותרבותם של הערבים. בקרב ישראלים רבים יש מי שממאנים ללמוד מהעבר, להתנהל בהתאם למנהג המקום, לדבר את שפתם ולכבד את מנהגיהם של השכנים הערבים, גם כשמדובר בדאגה לעתידם של כל אזרחי המדינה והכשרת הדור הבא לאתגרים הצפויים מעבר לפינה.
הכל מתחיל בחינוך - שלנו
במערכת החינוך הישראלית מעודדים בעשורים האחרונים לימוד מקצועות "ריאליים", בהם ניתן הדגש על מספרים, נוסחאות ושפות תכנות. מנגד ומזה שנים, מזניחים במערכת החינוך שפה אחת חשובה- הערבית, כשפת לימוד שנייה. השפה מהווה כלי ללימוד ולהבנת האוכלוסייה החולקת עמנו את המרחב הפיזי והגאוגרפי בגבולות המדינה, לצדה וברחבי ה"שכונה".
אין די בלימוד השפה כשלעצמה, בוודאי לא הערבית הספרותית לבדה, כי אם ישנו צורך בלימוד והכרת ה"ערבים". לימודי "ערבית וערבים" יהוו יחדיו כלי להבנת השכנים והמציאות בה כולנו חיים. באמצעותם נשפר את הבנתו של האזרח ומקבל ההחלטות הישראלי, את התרבות, המנהגים, האמונות, הערכים העומדים בבסיס דרכי חשיבתם, התנהלותם והתנהגותם של הערבים. הדבר ישפיע על הדרך בה נוהגים אנו גם בשותפינו לדרך, שקשרו את גורלם עם מדינת ישראל מחד, ועם אויבינו הקמים עלינו לכלותינו מאידך.
יש לחייב לימוד "ערבית וערבים" החל מחטיבות הביניים לכל הפחות, בכל בתי הספר הממלכתיים. זאת ללא צורך לחכות ל"מתנדבים" הבודדים שיבחרו במגמת הערבית בתיכון, על פני מגמת גיאוגרפיה לדוגמא, או ילמדו באוניברסיטה לימודי תואר באסלאם ומזרח תיכון מבחירה.
אילו היו לומדים הצעירים בישראל ערבית, יכלו הם לקרוא, להאזין ולהבין את הלכי המחשבה והרוח בקרב הערבים בערים ובכפרים שבתוככי ישראל, בשטחי יהודה ושומרון המוחזקים בידי הרשות הפלסטינית ובשאר מדינות האזור. אילו היו נלמדים בישראל מאפייניהם התרבותיים, ההיסטוריים והדתיים של הערבים, יתכן מאד שהיינו מבינים טוב יותר למה הם מתכוונים כשהם אומרים "לא". כך לדוגמא כשאומרים הערבים באנגלית או בעברית דווקא: "שלום" או "שתי מדינות לשני עמים", אך קוראים ל"פלסטין חופשית מהים ועד הנהר", או לציבור הערבי בשפתם: "חייבר חייבר יא יהוד" ו"זכרו את חודייביה", כפי שאמר ערפאת בהתייחסו להסכמי אוסלו, אולי היו בקרבנו כמה "תמימים" או "עוורים" שהיו מתפקחים ומבינים מהר יותר לאיזה מרחץ דמים כולנו צועדים.
חלק ממנהיגיה של ישראל ומאזרחי המדינה ה"נאורים" חושבים שאם הם נמנים על קוראי עיתון מסוים אז הם "חושבים". בטוחים הם כי ברשותם מצויים הפתרונות "והערכים הנעלים", שלאורם יחנכו את כל "הפראים והברברים" שעמם לא מיישרים קו ומסכימים. הם הפטרנאליסטיים שמחליטים לרוב מהי דמוקרטיה "מתוקנת", מהי אלימות "מותרת", איך נראית הסתה "מקובלת" ואילו מנהיגים וחוקים צריכה המדינה. באותה מידה של יוהרה, יודעים הם טוב יותר מכל אחד אחר מה "הצד השני" צריך ואף טוב יותר מהערבים, לכאורה.
רק ישראלים יהירים ומנותקים מהסביבה חושבים שהם יביאו שלום אם רק ישנו הם את מערכת החינוך הערבית ביהודה ושומרון, רצועת עזה ואולי אף במדינות ערב השכנות. שם ישתלו רעיונות מערביים מוזרים וזרים בקרב מאות אלפי ילדים מוסלמים, כאילו אין הורים, מחנכים ומנהיגים דתיים מקומיים, שאותם מעצבים על בסיס אמונות, תרבות וערכים בני מאות שנים.
רק ישראלים יהירים שלא יודעים לקרוא כתבה בעיתון בלי תמונות או פוסט ברשת חברתית בערבית, חושבים שהם יודעים מה הערבים חושבים, כיצד הם מעריכים את הישראלים ומה בכוונתם לעשות לאור הקריאות לפתרון שלום או הפסקת אש עכשיו, הרעפת הטבות ומחוות גם בעת מלחמות ועוד.
רק הישראלים מצפים שהערבים ידברו עימם בעברית, יבינו את שפת הקודש, יכבדו את חגי היהודים ומנהגיהם, אך בעצמם לא למדו, או הקדישו מאמץ ללמוד, על אודות חגי האסלאם ומנהגיהם בחברה הערבית. זאת מבלי להזכיר את הבורות ביחס למאפיינים הייחודיים של אחינו היקרים בעדה הדרוזית. הסתמכות על בינה מלאכותית, התרגום של "גוגל" ותזכורות היומן והרשתות החברתיות למועדים מסוימים- אינם תשובה מספקת למי שחפץ להבין כיצד להתמודד עם אתגרים שבליבת הסכסוך עם הערבים.
כדי לעמוד על טיבם של דברים יש להקדיש קצת יותר זמן מחיפוש מילות מפתח, קריאת פוסט ברשתות החברתיות או צפיות אקראיות בערוצי החדשות. על מנת להבין באמת ובתמים, ולו רק לצאת ידי חובה כדי לא לבייש את עצמנו בראש ובראשונה, יש ללמוד מגיל הנעורים, על אודות תרבותם, שפתם ומנהגיהם של שכנינו הערבים. זאת ללא התנשאות, ללא שיפוטיות ועם רצון כן ללמוד כיצד נכון להתמודד עם השכנים, שאינם מעוניינים בהכרח להשאיר את הציונים על "אדמת האסלאם שלהם" משכבר הימים.
מחיר הכבוד - בדם ואדמה
אילו היינו מבינים, ולא רק יודעים, כיצד פותרים סכסוכי דמים מורכבים בקרב הערבים מזה מאות בשנים ברחבי המזרח התיכון, היה ברור כאן למנהיגים רבים, ממשה דיין, אחרי מלחמת ששת הימים, ועד למנהיגים אחרים שמסרו שטחים, שאת כל כפרי המרצחים הערבים מחריבים עד היסוד בהזדמנות הראשונה, כפי שבוצע במלחמת השחרור לכפריים רבים שהשתתפו בלחימה, בפרעות ובפיגועים נגד יהודים, כדוגמת בית נטיף המקושר לגורל מחלקת הל"ה.
עוד היה ברור שבהר הבית את דגל ישראל מניפים בגאון ולא רק תופרים על מדי השוטרים. מהר הבית לא יורדים ולא מגבילים גישה, אלא משפצים את גשר המוגרבים וגם את אחד המבנים ("המדרסות") שישמש כמדרשה וכמוזיאון ישראלי בו ילמדו כולם על מורשת המקום. את "המפתחות" לאתרים לא מחזירים ואת ניהול המקום לא מוסרים לווקף הירדני, בכדי לאפשר לבני כל הדתות והלאומים לקיים פולחן חופשי במקום ברוח מגילת העצמאות.
מי שמבין ערבים היה מפנים שבמזרח התיכון מי שמפסיד- מפסיד אדמה, כזו שלא תחזור גם אם יחתום בשמחה על "הסכם המאה". עוד היה ברור שמי שרצח יהודי לא יזכה למנוחה ובוודאי לא לנחלה כנהוג במזרח התיכון. שניהם יילקחו ממנו במהירה ומשפחתו תגורש אל מעבר לגבולות המחוז או במקרה שלנו- המדינה.
מי שהיה לומד על קודי ההתנהגות והכבוד הערבים היה יודע שכל מי שמעז לפגוע ולהסית כנגד המדינה ברשתות החברתיות לדוגמא, בוודאי בעת מלחמה, מוצא עצמו "מנותק", גם מהרשת. מי שמעז לפתוח במלחמה, להרוג ולחטוף בני ערובה, יודע שבמידה ויפסיד, או שתתגלה זהותו ומוצאו, ימיו וימי בני משפחתו הרחבה ספורים. עליהם לברוח וגם אם ביקשו סולחה אין זה מונע בהכרח את תחילתו של מסע הנדודים.
בקרב הערבים המוסלמים במזרח התיכון המאמינים כי "דין מוחמד בחרב", אין מוסלמי רשאי למסור אדמה מוסלמית לידי אדם, ישות או עם הכופרים באסלאם, בעד שום הסכם או הון בעולם. דינו של העושה זאת הינו מוות. לו כלל בסיסי זה היה מובן לאותם מנהיגים ואזרחים "נאורים" ופטרנליסטיים, שיודעים טוב יותר מכולם, כולל מהערבים עצמם, מה נכון עבורם וכיצד יש לחנכם, כנראה שלא הייתה מחלוקת על בעלות עם ישראל על כל מולדתו.
אילו היו בישראל מבינים את תרבותם של אויבינו, לא הייתה המלחמה מתארכת ולא היה מתפתח זעם ולחץ בינלאומי כה רב נגדנו בהכרח. הרי מיד עם פרוץ המלחמה נטשו ערבים רבים ברחבי יהודה ושומרון את בתיהם הלא חוקיים מחשש פן יבולע להם מידי המתיישבים היהודים הזועמים. כולם במזרח התיכון ציפו ל"תצוגת תכלית" ברצועת עזה שתגבה עשרות ואף מאות אלפי קורבנות לצד הרס חסר פרופורציה בזמן קצר. כזה שימיט אסון וחורבן שייאלץ את ראשי המחבלים לצאת עם דגל לבן ולהחזיר ללא משא ומתן את החטופים כולם.
אין ערבי אחד, ככל הנראה שדמיין כי ישראל תמשוך את הזמן, תאפשר העברת טונות של סיוע הומניטרי, תפנה אלפי אזרחים ישראלים מבתיהם למשך חודשים ותנהל משא ומתן עם מחבלים, כנהוג עם לקוחות במשרדי עורכי דין מערביים, להבדיל מהדרך בה נוהגים בשופכי דם אצל הערבים.
אילו ידעו מנהיגי ישראל כיצד "לקרוא" ערבים החפצים בהשמדתנו, היו דואגים הם ליזום ולהבהיר היטב לאויבינו מה דינם על פי חוקי המשחק המקובלים לחלוטין בשפתם, על פי אמונתם ותרבותם בזירה המקומית. להבדיל מאמנות ובתי משפט מנותקים, צבועים ומרוחקים של אומות רצחניות שהתעללו ביהודים, אפריקאים ומתנגדים פוליטיים כמו צרפת, בלגיה וספרד לאורך ההיסטוריה הקולוניאליסטית שלהן.
במזרח התיכון יש להזכיר כי מי שאינו מוכן להשתמש בחרבו ואף להקיז דם בכדי להשיב את כבודו, את אנשיו ואת רכושו- סופו שהחרב תינעץ בגופו או תונח על צווארו. כלל בסיסי זה הומחש לאחרונה בנובמבר 2022 עת בתוך יומיים החזירו בני העדה הדרוזית את גופתו של טירן פרו מדליית אל כרמל, שנחטפה על ידי מחבלים בג'נין לאחר תאונת דרכים במקום. זאת בזכות הבנתם את השפה והמנטאליות של החוטפים, ולא בהכרח בזכות התנהלות השלטונות בישראל.
העקרון יושם גם בלבנון במהלך שנות ה-80' על ידי הרוסים שלמדו כיצד ראוי להתייחס לערבים שנהגו לחטוף זרים. בעוד שמחירו של חייל ישראלי, חי או מת, מאמיר עם השנים ועומד על מאות מחבלים משוחררים עם דם על ידיהם, ידעו הרוסים לעשות סוף מוחץ לאותו משחק דמים עם תחילתו, והביאו לשחרור ארבעה מאנשיהם שנחטפו בביירות על ידי החיזבאללה. הרוסים דאגו לשלוח מסרים ברורים ומוחשיים לארגון הטרור, שהובנו מייד ללא צורך בידיעת השפה הרוסית, באשר לעתידם של החוטפים, שולחיהם ומשפחותיהם, אם לא ישוחררו החטופים ללא תנאים מוקדמים בזמן שהוקצה.
"משחק הדמים" מורט העצבים שאנו משחקים עם אויבינו ברצועת עזה נעשה בחסות צדדים שלישיים שאינן מבינים, או שפשוט אינן רוצים להבין, את הפרדוקס הנעוץ בחוקי משחק זה. פרדוקס זה, שכולם מהווים חלק ממנו, ניתן לביאור באמצעות בחינתם של שלושת מרכיבים:
- אויבינו הם שקבעו עבורנו את שוויו של אזרח או חייל ישראלי חטוף, חי או מת, המוערך במאות ולעיתים אלפי מחבלים ורוצחים. משוואה זו ניתן לקרוא גם הפוך, קרי- מאות ואלפי מחבלים שווים לאזרח או חייל ישראלי אחד. על פי משוואה זו יש לשאול מה לאויבינו, למצדדיהם ולאו"ם להלין על מספר הנפגעים הפלסטינים ברצועת עזה ובשטחי יהודה ושומרון?
- אילו היינו מחשבים יחס של אחד למאה, בעבור כל נרצח ישראלי ב-7/10 אזי בעזה צריכים היו להיהרג לא פחות מ-120 אלף עזתים בהתקפת הנגד הצה"לית שבוששה לבוא, ועודנה רחוקה ממיצוי הפוטנציאל נוכח החזקתם של אלפי מחבלי נוח'בה בישראל. דבר שלא היה קורה אילו היו מנהיגינו מדברים ערבית מדוברת עם סינואוור ולהקתו, למען יראו ויראו אויבים שכמותו כבר עם חטיפת גלעד שליט. בתשובה לבית המשפט בארץ או בהאג, המחפש מידתיות במחיר הדמים בינינו לבין אויבינו בעת לחימה אך משום מה לא בעסקאות חילופי שבויים וחטופים לדוגמא, ראוי להשיב כפי שעשה פרופ' שלום רוזנברג ז"ל על שאלת עיתונאי בדבר מידתיות "עסקת שליט": "חמאס עצמו קבע את המידתיות. אם חמאס דורש 1,000 מחבלים הכלואים בבית סוהר ישראלי תמורת חייל ישראלי אחד – גלעד שליט – הרי שהוא עצמו קבע כי חייו של ישראלי אחד שווים לאלף עזתים. אם כן, שורת המידתיות קובעת, שבשביל להגן על חייל ישראלי אחד, עלינו לתקוף מחבלים על אף הסיכון בהרג מאות אזרחים".
אויבינו טוענים כי נטילת חיי אדם של ערבים על ידי ישראל, במסגרת לחימתה על זכותה הטבעית להתקיים ולהגן על אזרחיה, היא טרגדיה אנושית ואולי אף פשע מלחמה, שעליו נדרשת ישראל לתת את הדין. זאת בעוד שנטילת חייהם או סיכון חייהם של ערבים ומוסלמים ככלל, על ידי ערבים או מוסלמים אחרים, הם לעתים בגדר מותר ואולי אף רצוי. - נטילת חיים זו של ערבים ומוסלמים, תוך סיכון מכוון של חיי ילדים, נשים וזקנים תמימים, נתפסת בעולם כולו ובקרב הערבים והמוסלמים כסבירה וכמותרת, כפי שנוכחנו לראות בלבנון, סוריה, תימן, עיראק, סודן, אפגניסטן ואף במלחמות הפנימיות בין הערבים לבין עצמם ביהודה, שומרון ועזה. בכל אלו האמיר מספר ההרוגים, מדי יום ביומו, לכדי עשרות ומאות בני אדם, שחלק לא מבוטל מהם חף מפשע או מעורבות בלחימה. לפיכך ראוי להסביר לערבים כי אנחנו מפיקים לקחים ולומדים ממיטב המומחים לאסלאם במזרח התיכון - השליטים הערבים.
אויבינו אינם בוחלים בתפילות, בקשות, דרישות ותחינות לשחרורם של מחבלים שיצאו או שנשלחו לבצע פעולות טרור וחבלה בישראל. והרי אותם אלו שנשלחו ויצאו לבצע מעשי טבח בישראל אמורים היו להיות "דיירים מוגנים" בגן עדן, מוקפים כל אחד ב-72 בתולות ולא בהכרח בחבריהם לתא בבתי המאסר הישראליים. מה להם אפוא לאויבינו כי יבקשו את שחרורם ויקוננו על תנאי כליאתם כשהחלופה המיועדת הייתה כה דטרמיניסטית? מדוע בכלל יש מי שעותרים בחוצפתם לבית המשפט בדבר לוח מזון משופר למי שצריך להפוך לדר עפר.
לסיכום
"ערבית וערבים" או אסלאם ומזרח תיכון, כלימודי חובה בבתי הספר הממלכתיים בישראל החל מחטיבת הביניים לכל הפחות ועד למבחני הבגרות, ישרתו באופן ריאלי יותר מבגרות במקצועות ריאלים, את המשך חיינו ושרידותנו כיהודים וכישראלים בלב המזרח התיכון.
ישראל נדרשת לחדש את משוואת הכוח שנשחקה, את משתניה ותוצאותיה, כך שיהיו נהירים לערבים בשפתם ועל פי קודי תרבותם, לפיהם לכבוד, לדם ולאדמה אין חלופה. מהלך שכזה, אשר יקבל תוקף ויבוצע ללא מו"מ מייגע אלא בשיטת ה"הצעה שלא ניתן לסרב לה", לא בשלבים ולא בהדרגה אלא במכה מהירה- יוכיח כי אנו יוזמים ומובילים ולא נרתעים או נגררים אחרי צבאות טרור אכזריים. בדרך זו יקבלו אויבינו בהבנה ומתוך הכרה את עמדתנו ויכבדוה בסופו של דבר, כי במזרח התיכון -כוח, כבוד ואדמה הם הכל!