עזרת ישראל מיד פצ"ר

מדינת ישראל נולדה מתוך ולתוך מלחמה. מלידתהּ עד שיבתהּ, היא עודנה נלחמת על חייה.

לעובדה זו השלכות רבות, כגון חוק גיוס חובה, שירות המילואים ארוך-השנים, ובעיקר: הפניית מירב ומיטב המשאבים והמאמצים לתחום הביטחוני שנהנה מהעדפה מובנית בכוח האדם האיכותי, בתקציבים בלתי-מוגבלים והצבתו בראש סדר העדיפות המדיני. זהו דבר הגיוני מאוד, כי מה שייך להשקיע בכלכלה או בתרבות כל עוד עצם קיומנו כאן לא מובטח?

הרובד הקיומי הזה, הוא הרובד היסודי ביותר עליו בנויים כל שאר סדרי חיינו. ברור הדבר שכאשר קמים עלינו לכלותנו, אנו עוזבים הכל, ורצים לסייע בהגנת המולדת. כשהרמב"ם הגדיר מלחמת מצווה אליה הכל יוצאים להילחם, גם חתן מחדרו וגם כלה מחופתה, הוא כינה זאת כך: "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם".

אך למרבה האבסורד, אחרי 76 שנות התעצמות ביטחונית, אנחנו עדיין חשים היטב את הסכנה הקיומית, המוכרת לנו כל כך מאלפיים שנות פרעות ופוגרומים, מרחפת מעל לראשנו. 'המקלט הבטוח' מתגלה כלא בטוח בכלל. אחרי 76 שנים בהם נשבענו 'לעולם לא עוד', שוב נאנסו נשים יהודיות ושוב נשחטו עוללים יהודים רכים. באבי-יאר ובארי נשקו, דמים בדמים נגעו.

והנה זה פלא: הרי לא הפסקנו להתחמש ולהתעצם מאז קום המדינה, והאויב הערבי המובס היה נטול כל מסגרת צבאית רצינית; אז כיצד ייתכן שאחרי 7 עשורים של עליונות צבאית, תקציבית וטכנולוגית מובהקת, אויבינו עדיין מהווים איום בטחוני-קיומי על מדינת ישראל?

נדמה כי השבוע קיבלנו תשובה ברורה עד כאב. דור דור ואויביו, דור דור ומלחמותיו. מי שנלחם היום את מלחמת האתמול, הוא פשוט לא רלוונטי. בדורנו התחדשה מלחמת מצווה מסוג שלא הכרנו: "עזרת ישראל מיד פצ"ר". מול אויב זה לא נשתמש חלילה באלימות, והמלחמה בו תהיה במסגרת החוק בלבד; אך קשה להתעלם מהתחושה שחשו השבוע רוב אזרחי ישראל, שהפרקליטות הצבאית של צה"ל כזרוע ממארת של מערכת המשפט האוטו-אנטישמית של ישראל, מציבה את עצמה בשורה אחת עם המרים שבאויבינו, בכך שהתגייסה להגנת אותם בני-שטן שגם עונש מוות לא חמור מספיק כדי להענישם.

העיוות הנואל הזה, בו לוקחים את גיבורי עמנו, המובחרים והאציליים שבבנינו, ששמו נפשם בכפם להגנת מולדתם והצלת אחיהם, ועוצרים וחוקרים אותם כאחרוני העבריינים, ומחפשים בכליהם; עיוות זדוני זה, הוא פשע בל-יסולח. הוא כתם חרפה וקלון על הפצ"ר.

השבוע אמרה הפצ"רית יפעת תומר-ירושלמי כי "היכולת לחקור היא אחד הדברים המבדילים בינינו לבין אויבינו". התבלבלת לחלוטין, גבירתי. עצם חיפוש ההבדלים בינינו לבינם, מעיד כי את עורכת השוואה לכאורה, ומנסה למצוא את צדקת-דרכנו בהלקאה עצמית הנובעת ממוסר נוצרי צבוע וחולה. מוסר רקוב כזה, שרק השבוע קיבלנו דוגמה איך בשם תפיסה פרוגרסיבית חולה הפכה צרפת סופית למדינה איסלאמיסטית חשוכה.

אם איבדת את הדרך, גבירתי, צאי קצת לשטח ותשמעי את לוחמינו הגיבורים, צדקת-הדרך מעולם לא היתה ברורה להם יותר: יש טוב ויש רע, יש בני אור ויש בני חושך. צבא-המוסר-והטוב לא יכול להשלים עם קיומו של רוע מוחלט וחושך נתעב כזה. עלינו לכלות אותו מן העולם. את עסוקה במה מבדיל בינינו לבינם?! מה למען השם דומה בינינו?! רק חניכת קרנות-סירוס פרוגרסיביות יכולה להגיע לשפל ערכי כזה.

אמירה חולנית זו של הפצ"רית משולה לנאנסת שמנחמת את עצמה שהיא טובה יותר מן האנס השפל שפגע בה באכזריות, בכך שהיא יודעת למצוא בה את האשמה לכך שהיא נאנסה. היא מחפשת בטהרנות חולנית את פגמיה, בעוד הרשע השפל צוחק במלוא שיניים וממשיך לטרף הבא. אין די מילים קשות כדי לתאר את הטירוף הזה. הפצ"רית ודומיה לא מייצגים את רוח עם ישראל הבריא, את רוח הלוחמים. הם לא נבחרים, והם גם לא מצייתים לדרג הנבחר.

עצם התעוזה לפתוח בחקירה נגד לוחמי צה"ל בחשד ל'רצח מחבלי נוח'בה', היא פיגוע בטחוני בעל השלכות כבירות! סביר להניח שחקירה זו לא תבשיל עד לכדי הרשעה, אך הנזק האדיר כבר נעשה: יש כאן אפקט הרתעה ללוחמי צה"ל שמקבלים את השדר שאם רק יחרגו מ'מתחם הסבירות' החולני של "האדם הסביר", או יסטו מילימטר מהפקודות הדרקוניות הלא-אפשריות שנכתבו על-ידי בוהֵי-פלורסנטים וצמודי-מזגן שלא מתכתבים עם המציאות בשטח, הם עלולים למצוא את עצמם מובלים באזיקים לאולם המשפט והרשע.

הפרקליטות יודעת זאת היטב. היא יודעת שחקירה זו היא עוד 'דחיקת גבול' שקטה וזוחלת במלחמת הגבולות בין הרשויות במדינת ישראל. כיאה ל'דיפסטייט', גם הפקידים בפרקליטות הצבאית הם שחקנים פוליטיים על-מלא, והם מכתיבים לנו סדר יום: יש דבר כזה 'רצח' מחבל (ולא חיסול של בן מוות), לוחם יכול להיות 'רוצח' (זו בדיוק הציפיה ממנו להרוג בני-מוות!), והחשוב מכל: הטלת אימה ומורא של הרשות השופטת גם למי שחוסה תחת שירותו הצבאי. ידם הארוכה של המשפטנים תשיג את כולם! הכל שפיט ומלוא כל הארץ משפט!

דווקא משום כך, חובת המחאה והתביעה הציבורית לפיטוריה של הפצ"רית ושל שולחהּ פרקליט המדינה עמית אייסמן, היא המענה הנכון. לא לקטר או לדפוק את הראש בקיר, אלא לפעול, לכתוב, להפיץ, להדהד. אור השמש יחטא את מעלליה האפלים של הפקידוקרטיה.

'עזרת ישראל מיד צר' טבוע כאינסטינקט קיומי אצל כל בר-ישראל בריא וישר. מה שמתחדש בדורנו הוא שישנו הכרח גדול לא-פחות, ואולי אף יותר לצאת ל'עזרת ישראל מיד פצ"ר'. חובת כל אחד ואחת, להיחלץ חושים ולהתגייס לקרב על התודעה. זהו קרב לא-הירואי, שגיבוריו רכונים על מקלדת, אך הוא קרב הכרחי שנכפה עלינו. כיום ברור כשמש כי רעיונות עולים בדם. את המחיר על הזיות השלום של אוסלו שילמנו באוטובוסים מתפוצצים. את מחירהּ של עסקת שליט המופקרת שילמנו בטבח ה-7 באוקטובר. מי שלא פועל עכשיו בכל כוחו למנוע את הרעיונות המסוכנים שצצים במוחם המעוות של 'מחנה השלום', שלא יתפלא לקבל עוד הרוגים רבים נוספים ל"ע.

כאשר מגיפה משתוללת ברחובות ברור שצריך לרוץ מחולה לחולה ולהציל כמה שיותר חיים; אך מי שיכול להיכנס למעבדה ובקור-רוח לפתח חיסון למגיפה, הוא יציל חיים יותר מכל אלפי החובשים והכוננים גם יחד. אנו מעריצים את מי שהלך בבוקר שמחת תורה והכניס עצמו לתוך הקרבות, אך מי שפועל לילות כימים למגר את החושך הרעיוני הזה, זוכה לפחות תמיכה והערכה. תחילת התיקון יורגש כאשר אנו, כחברה חפצת-חיים, נוקיר ונתמוך באותם גיבורים הפועלים בשלל מתווים על-מנת לבנות תודעת-נצח עמוקה ובהירה. לא ניבהל מסוכני-שינוי אפלים, נחשוף בבהירות את כוונותיהם החשוכות, נבקר את הרע, נגביר את הטוב, ויכול נוכל לכל האתגרים שלפתחנו.

המלחמה תוכרע רק במידת עוז רוחנו, רק בקישור העמוק שלנו לערכי הנצח של אומתנו העתיקה. משם הבריאות והמזור לכל חולאי הרוח, משם רוח הגבורה והניצחון: "נוֹרָא אֱ-לֹקִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ אֵ-ל יִשְׂרָאֵל הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם בָּרוּךְ אֱ-לֹקִים".

לתגובות: [email protected]

הכותב הוא חבר ארגון 'תודעת זהות' ומרצה במיזם 'דור הניצחון'