לצערי, לעיתים אין ברירה וצריך לכתוב גם על אירועים טרגיים, אחד מהם הוא זה -
סיפור אמיתי, אמא חד הורית לשבעה ילדים מצאה את מותה בנסיבות טרגיות. האם, שנתנה את כולה לילדיה, טיפלה במסירות אין קץ גם בבנה החולה. בחור בשנות העשרים לחייו, מתמודד נפש. במשך תקופה ארוכה מצבו החמיר והיא התחננה לעזרה. בשל מחלתו הוא פחות שיתף פעולה ולכן היא היתה זקוקה לטיפול שיגיע אליהם הביתה או לחילופין ובצר לה, לאשפוז בכפייה.
לא את זה ולא את זה היא הצליחה להשיג. היא הרגישה שהזמן אוזל ועוד שניה משהו בו יתפרץ, היא פנתה לבית החולים בו הוא היה מאושפז בעבר, אמרה שבנה זקוק לטיפול, שהוא חולה מאוד, מסוכן לעצמו ולסביבתו והוא צריך עזרה. היא בקשה שיאשפזו אותו, אבל אף אחד לא הקשיב לה. היא ניסתה בכל דרך לסייע לו ולמעשה לסייע גם לה ולכל יתר בני משפחתה, אבל לא הסכימה בשום פנים ואופן להפקיר אותו ובאין מענה לזרוק אותו לרחוב. באופן שובר לב וטרגי, במהלך התקף פסיכוטי שלא טופל, הבן הרג את אמו. זו שהגנה עליו. הוא חשב שהיא מחבלת.
הלכתי לנחם את המשפחה, בכינו ושוחחנו, בין היתר, על נסיונותיהם לעזור לאח ולאם. הם סיפרו כי חלקם עזבו את הבית לפני שנים כי אי אפשר היה, כך לטענתם, לחיות במחיצתו. חלקם סייעו ככל שיכלו. הדעות במשפחה נחלקו ביחס לאירוע הטרגי - מות האם על ידי בנה: חלק מהאחים הצליחו להכיל את האח החולה, גם לאחר שעשה את המעשה הנורא מכל. הם לא כעסו עליו, הם הבינו שזה לא הוא אלא המחלה הלא מטופלת, הם כעסו כ"כ על מערכת בריאות הנפש הציבורית שלא נענתה לשום פניית עזרה, לא של אמם ולא שלהם. הם מחו על כך שאין כתובת, אין למי לפנות. חלק מהאחים אף הלכו לבקרו בתא המעצר ואחכ בבית החולים הפסיכיאטרי, שם אושפז. חלק מהאחים לא היו מסוגלים, לפחות לא באותה עת, להכיל את הטרגדיה. כולם הסכימו כי הכתובת היתה על הקיר, אפילו אמם ידעה זאת, אבל לא הסכימה לוותר על בנה והמדינה - אדישה.
הסיפור הזה ממחיש את המורכבות והכאב במקרים מעין אלו, בהם אדם מתמודד נפש, שאינו מטופל ולא זוכה למעטפת מקצועית ראויה, פוגע בקרוביו. עוד מעט נחזור לסיפור הזה, אך רגע נדבר על תיקון לחוק הירושה שעבר בשבוע שעבר במליאת הכנסת.
חוק הירושה טרם התיקון קבע כי יורש אינו יכול לרשת את הנפטר אם הורשע בהריגתו במתכוון או באדישות. העיקרון הבסיסי הוא שמי שגרם למותו של נפטר אינו ראוי ליהנות מרכושו, שהרי אין זה עולה בקנה אחד עם רצון המוריש ואין זה מסתדר עם המוסר החברתי. הבעיה שאיתה ביקש התיקון לחוק להתמודד הוא מה קורה במקרים בהם אין הרשעה, לדוגמא אם היורש הרג את המוריש והתאבד או באם לא היו די ראיות להעמידו לדין פלילי. עד לתיקון, אי אפשר היה לפסול יורש שכזה, ולדברי מציעי החוק אין בכך צדק. רמת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי אינה כרמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי ודיני הירושה שייכים למשפט האזרחי. במשפט הפלילי יש להוכיח מעל לכל ספק סביר שאכן האדם רצח, גרם במתכוון למותו של אדם, ואילו במשפט האזרחי די בנטל השכנוע המבוסס על מאזן ההסתברויות, כך שעל התובע להוכיח את תביעתו ב-51 אחוזים בלבד.
אחרי דיונים ארוכים בוועדת חוקה, התיקון לחוק התקבל והדרישה להרשעה הוסרה. הצדק נעשה. מי שגרם, במתכוון או באדישות, למותו של המוריש, יהיה פסול מלרשת, אלא אם הוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי כי עומדת לו אחת מההגנות המפורטות בסימן ב' לפרק ה'1 לחוק העונשין, התשל"ז–1977. למעשה התיקון העביר את הנטל מכתפי התובע לכתפי הנתבע.
אבל האם אכן הצדק נעשה? לא כאשר מנסים לתקן עוולה בעוולה.
התיקון לחוק שעבר ונכנס לספר החוקים של מדינת ישראל פוגע באוכלוסייה הכי חלשה במדינת ישראל, שהמערכת פוגעת בה שוב ושוב. אני התנגדתי לחוק והצבעתי נגדו במליאה, כי גם אם הדבר נעשה ללא כוונה, התיקון פוגע באופן משמעותי במתמודדי הנפש החלשים ביותר. אלה שאינם אחראים למעשיהם, שמדינת ישראל לא העניקה להם ולצערי עדיין לא מעניקה את הטיפול לו הם זקוקים והמחלה ממשיכה 'להתפשט' ולפגוע בכולם.
מתמודדי הנפש הללו, שהגיעו למצב בריאותי כל כך עגום כך שפגעו ביקרים להם מכל, נענשים ונפגעים פעם נוספת. בפעם הראשונה, הפגיעה היא בהעדר מעני טיפול, בפעם השניה, האובדן הגדול שהם גרמו לו, בלי שהם מודעים לכך, ובפעם השלישית כששוללים מהם את הירושה. משום כך, הצעתי להחריג את קבוצת האנשים הייחודית הזו מהתיקון לחוק הירושה, כך שאם במשפט הפלילי הם זוכו מחמת אי שיקול דעת, אזי לא ניתן יהיה לשלול מהם את הירושה אלא מטעמים מיוחדים שירשמו.
לא הגיוני ולא מוסרי להטיל על אותם מתמודדי נפש, שבשל המעשה שעשו אך זוכו מחמת אי שפיות ומאושפזים לתקופה ממושכת בבתי חולים פסיכאטרים, להיכנס לעוד הליך משפטי מורכב ולהגן על זכויותיהם. לצערי, הצעתי לא התקבלה אך אמשיך להאבק לתיקון המצב על מנת למנוע עוולות נוספות במצבים כל כך מורכבים וקשים. חשוב שהמחוקק יפגין יותר רגישות והתחשבות ויוודא שהחוק מתייחס לכלל האוכלוסיות באופן הוגן, ישקף את המציאות המורכבת, ויתאים את עצמו לצרכים האמיתיים של הציבור.
ואחזור שניה לסיפור איתו התחלתי, אינני יודעת מה קרה בסופו של דבר בנוגע לחלוקת הירושה של האם, אבל אין לי ספק שהיא לא היתה רוצה לנשל מירושתה את בנה, אותו אהבה ובו טיפלה על אף הסיכון הכרוך בכך.
יש להכיר במצבים המורכבים של מתמודדי הנפש, אלה שלצערנו הרב פגעו ביקיריהם אך לא בכוונה ולא מדעת. הם עשו זאת בשל מחלתם הלא מטופלת, מה שהיה יכול להימנע אילו אנחנו כחברה וכמדינה היינו משקיעים יותר משאבים, יותר חשיבה ויותר יצירתיות בתחום בריאות הנפש. בין היתר, במיגור הסטיגמה, כך שיותר ויותר אנשים לא יחששו להגיע לטיפול ולקבל עזרה, לצד יצירת מענים שייצרו רצף טיפולי, לרבות מוקד ארצי נפשי וצוותי התערבות במשבר, מענים פרואקטיביים שימנעו אסקלציה של המשבר הנפשי, וודאי התאמה של חוק הירושה וחוקים דומים למציאות זו.