'כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ, הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב'. דומה כי י"ג מילים אלו של בלעם מבטאות את מהותו של עם-ישראל.
על פרשתנו זו הנקראת בלק ובגמרא נקראת פרשת בלעם, אומרת הגמרא 'משה כתב את ספרו [חמישה-חומשי-תורה] ופרשת בלעם' . נחשבת היא אפוא בפני עצמה, אף על פי שנכללת היא בחמישה-חומשי-תורה, כיון שיש בה נבואות ומשלים על אומות-העולם שאינם קשורים באופן ישיר למשה ותורתו, כך לפי רש"י במקום. ובלשונו, אין הם צורכי משה וסדר מעשיו.
הריטב"א, שהיה מגדולי רבני ספרד בתקופת הראשונים, [לפני כ 800 שנה] מסביר את דברי רש"י אלו, ומרחיב בכך העין-יעקב באומרו שמשה-רבנו כתב את משנה-תורה, ושאר כל התורה, תורת ה' היא, אשר ציווה ה' ביד משה. ופרשת בלעם, אע"פ שכתובה בתורת ה', מכל מקום, נכתבה על ידי משה, וכל כך למה? כיון שבלעם היה מנביאי אומות העולם, לכן לא נכתבה על ידי הקב"ה. כך או כך, פרשת בלעם היא חלק מהתורה, והמחסיר אות אחת ממנה פוסל את ספר התורה כולו, וכדבריו הנפלאים של רבי משה סופר, לפני כ 250 שנה, בשו"ת חתם-סופר חלק ב [יורה דעה סימן שנו]:
פותח הוא בשאלה. הן את כל התורה כולה ראינו בעינינו, חוץ מפרשת בלעם. מי הגיד לנו מה היה בין מלך מואב ובין קוסם אחד, בלעם, שבא אליו אל ארצו, ולמה בא, ומי הביאו, ומי ידע שבנה מזבחות ושרצה לקלל ונהפך לברכה?... ואפילו משה-רבנו ע"ה לא ידע, ורק מפי הקדוש-ברוך-הוא, יתברך שמו, נכתבו הדברים. והנביא צווח: 'עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה''. והנה המאמין בכל התורה ובמצוותיה ורק מסתפק בפרשת-בלעם, הרי הוא כופר ב- 'ה' אֱלֹקינוּ ה' אֶחָד'... ומכל מקום, הכופר בה כופר בעיקר. וממשיך החת"ס ואומר: והוא הדין, ומכל שכן, [הכופר] בגאולה האחרונה המפורשת מפי ה' למשה-רבנו ע"ה - 'אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱ-לֹקיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹקיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ' עד 'הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ', וכיוצא בו. – ומסיים, ה' הטוב והמטיב, ייטיב לנו ויורנו מאורחותיו, ונלכה בדרכיו ונהיה ממבורכיו, לשמור תורותיו וחוקותיו, נעלה לציון ברננים ודבר אלקינו נשמע פנים אל פנים.
מדרגה זו של נבואת בלעם, מסביר רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק בהגדה מבית לוי [עמ' קעז], שדברי הספרי על הפסוק 'וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים', שלא קם נביא בישראל כמשה, אבל בבבליים קם, ואיזהו - בלעם, אין פירוש הדבר שבלעם היה בדרגת נבואתו של משה, אלא שכשם שכל נבואתו של משה היא תורה, וקיימת לעולם בניגוד לשאר נביאים שנבואתם נקראת דברי קבלה..., נבואתו של בלעם הייתה מיד לתורה, מיד בשעת אמירתה, עוד לפני שנכתבה בתורה.
ובכל זאת, לשם מה נכנסה פרשת בלעם לתורה? אומר המהר"ל [נצח-ישראל, פרק נז]: מלמד, כי אין האדם מעיד על עצמו או על קרוביו. עדות שהיא ראויה שיסמכו עליה היא רק זו הנאמרת ע"י זר. כך עדות אמת על מעלתם וזכותם של ישראל היא רק ע"י בלעם, שאיננו אחד מהאומה הישראלית. בדומה, מקובלנו ממו"ר הרב צבי-יהודה הכהן קוק זצ"ל, שכאמור ב'שיר-המעלות', אותו אנו נוהגים לשיר קודם ברכת-המזון - פעמים רבות זוכה עם-ישראל להתבונן בחסדי ה' רק אחרי אשר 'יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה', רק אז אומרים גם ישראל, אכן, 'הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים'. יש צורך באותו נביא אומות-העולם שיאמר לנו, 'כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ, הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב'. בדומה מצינו במשה שביקש מחמיו יתרו שבא ממדין, מבין הגויים, 'אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ, כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר' ומזווית הראיה שלך, כזר, 'והָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם'.
'מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ', רק בפרספקטיבה היסטורית במבט על אראנו. רק כך ניתן לראות את יחודו ורוממותו של עם-ישראל. מראש צורים, 'אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו, על ידי אבות ואמהות' [רש"י כג,ט], שלשת האבות וארבע האמהות.
'מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ' - בדומה למשל גן המבוכה שבספר מסילת-ישרים [ג] - הגן הנטוע לצחוק, הידוע אצל השרים, שהנטיעות עשויות כתלים כתלים, וביניהם שבילים רבים נבוכים ומעורבים, כולם דומים זה לזה, והתכלית בם הוא להגיע אל אכסדרה אחת, [מקום מקורה] שבאמצעם. ואמנם השבילים האלה מהם ישרים ומגיעים באמת אל האכסדרה, ומהם מטעים את האדם ומרחיקים אותו ממנה. ואמנם ההולך בין השבילים הוא לא יוכל לראות ולדעת כלל אם הוא בשביל האמיתי, כי כולם שווים ואין הפרש ביניהם לעין הרואה אותם, אם לא שידע הדרך בבקיאות וטביעות עין שכבר נכנס בם והגיע אל התכלית שהוא האכסדרה. לא פעם נמצאים ישראל במבוך, אך הנה בא בלעם העומד כבר על האכסדרה, ב'ראש צורים', בנקודת המגוז הראויה להתבונן וממנה רואה הוא את מכלול המסילה העולה בית-אל של עם-ישראל. ובלשון הראי"ה, כאילו אומר בלעם, בן אדם עלה למעלה עלה עשה לך כנפי רוח, וכך תראה את יופי המבוך, את יופי גן ה' הנטוע לשחוק, או 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה'.
אך ממשיך נביא אומות העולם ואומר: 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב', זה חלק מייחודו. אומר רב צדוק הכהן – ה' יתברך, הוא ליבם של ישראל... וזהו החילוק בין ישראל לעמים, שאפילו ישראל שהרבה עבירות עד אין קץ, אע"פ שחטא, ישראל הוא... שאפילו פושעי ישראל מלאים מצוות וממעמקי ליבם דבוקים בה' יתברך, שהוא שורש נקודת ליבם [רסיסי לילה מד].
מסביר זאת באופן חד וברור הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל: 'ההבדלה שבין ישראל לאומות אינה הֶדרגית בלבד, כי אם הבדלה תהומית; כמו ההבדל שבין האור והחושך. 'הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב'', זהו שאין ישראל נכנסים כלל בחשבון [במסגרת אחת] עם האומות, לישראל ישנה מהות אחרת לגמרי מאשר לעמים, ולא רק מצד נשמתם, כי אם גם מצד גופם" וכו'. ]מי מרום, פרשת בלק].
איך אמר פעם דוד בן-גוריון ראש-הממשלה הראשון, בנאומו במסדר צה"ל ביום העצמאות תשט"ו,[1955] - כל הכבוד למוסדות האו"ם וחברותיה, אבל כל עוד נבואת ישעיהו: 'לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה', לא נתקיימה, וכל עוד שכנינו זוממים לכלותנו – לא ייכון ביטחוננו, אלא על כוחנו אנו [...] עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!
'וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב' – אין זו ביקורת. זוהי ברכה כל עוד עם-ישראל דבק בדרך התורה ובמוסר הליכותיה, בלי חנפנות, בלי התרפסות ומבלי להתרגש מהטפות המוסר של מי מאומות-העולם. לא האו"ם, לא חכמי האג ולא נמושות BDS אשר פיהם דיבר שוא, וימינם ימין שקר, ילמדו את עם ה' מוסר מהו. אף הם ודומיהם המבקשים לקלל, לבסוף ימצאו מברכים.
עם זאת, עם-ישראל, הגם שבגויים לא יתחשב, חלה עליו חובת הזהירות מפני חילול ה'. כדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה [ה,א] כל בית-ישראל מוזהרים שלא לחלל את השם. מצות לא-תעשה רצ"ה בספר-החינוך. אכן, גם ללא מעשה, עצם מציאות ישראל בגלות היא כשלעצמה מהווה חילול ה'. כאמור ביחזקאל [לו,כ] 'וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ'. וכפי שאומר נעים זמירות ישראל 'לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱ-לֹהֵיהֶם?' [תהלים קטו ב]. אומר המלבי"ם, ובזה יהיה חילול-השם אחר שכבר נתפרסם ביניהם שאתה א-לקי ישראל וכו'. בעז"ה, 'יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּך' ותתקיים במהרה נבואת הנביא עובדיה, ובמקום ביה"ד בהאג יקום ביה"ד הגדול בירושלים, 'וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה'.